מכיוון שהושאלה אמירה לחפץ¹ בכל מה שיצר בששת ימי בראשית, ונאמר: ויאמר... ויאמר... (בראשית א), הושאלה שביתה לאל ביום השבת, מכיוון שלא היתה יצירה, ונאמר: וישבֹת ביום השביעי (שם, ב', 2), כי ההימנעות מן הדיבור קרויה אף היא שביתה, כפי שנאמר: וישבתו שלֹשת האנשים האלה מענות את איוב (איוב ל"ב, 1).
כמו כן מופיע לגבי ההימנעות מן הדיבור לשון ניחה, והוא דברו: וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו (שמואל א', כ"ה, 9). פירושו, לדעתי: "ונמנעו מלדבר עד שישמעו את התשובה"². שהרי קודם לא נזכר כלל שהתייגעו. ואף אִילו היו עייפים היו דבריו: וינוחו זרים³ מאוד בסיפור. הוא רק תיאר שהם מסרו את כל הדברים האלה שיש בהם מידה רבה של ריצוי ושתקו, כלומר, לא הוסיפו על דברים אלה עניין אחר ולא מעשׂה שהיה מחייב שתשובתו תהיה מה שאמר להם⁴, כי כוונת אותו סיפור לתאר את קמצנותו, שהיתה שיא הקמצנות⁵.
על-פי משמעות זאת גם נאמר: וינח ביום השביעי (שמות כ', 11⁶). אך החכמים ומפרשים אחרים הבינו זאת ממשמעות המנוחה. הם הבינו זאת כפעל יוצא. החכמים ז"ל אמרו: וינח לעולמו ביום השביעי⁷, כלומר, היצירה נפסקה בו.
אפשר גם שהוא מן הפעלים נחי פ"א הפעל⁸ או מנחי למ"ד הפעל⁹, כך שפירושו יהיה "קיים", או "המשיך את המציאות כפי שהיא ביום השביעי". אומר הוא שבכל יום מן השישה אירעו אירועים¹⁰ בצורה חריגה מן הטבע הקיים הנמצא היום במציאות בכללותה, וביום השביעי נמשכו הדברים ונתקיימו כפי שהם עכשיו. - העובדה שאין הפעל נוטה כפי שנוטים הפעלים נחי פ"א הפעל או למ"ד הפעל אינה סותרת את דברנו. כי יש שהנטיות הן חריגות ומופיעות שלא על-פי היקש, ובמיוחד בפעלים חסרים אלה. את סילוקו של משהו מעין המשמעות המטעה¹¹ הזאת אין לבטל על סמך כללי נטייה של לשון¹². מה גם שאנו יודעים שאנו היום איננו בקיאים בחוכמת לשוננו, ושכללי כל לשון מבוססים על רוב¹³. ומצאנו בשורש זה לנחי עי"ן הפעל¹⁴ את המשמעות "לשים" ו"לקיים", והוא דברו: והניחה שם (זכריה ה', 11), וכן: ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם (שמואל ב', כ"א, 10). ובאותה משמעות לדעתי גם: אשר אנוח ליום צרה (חבקוק ג', 16).
ואִילו דברו: וינפש (שמות ל"א, 17) הוא נפעל מנפש. וכבר הסברנו את ריבוי המשמעות¹⁵ של נפש¹⁶ ושהוא במשמעות התכלית והרצון¹⁷ ומשמעותו תהיה שרצונו נשלם וכל חפצו בוצע¹⁸.