החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק נ"א
פרק זה, שאותו אנו מביאים עכשיו, אינו כולל עניין נוסף על מה שנכלל בפרקי ספר זה, אלא הוא רק מעין חתימה המבהירה גם את העבודה1 המיוחדת למשׂיג האמיתות2 - אחרי שהשׂיג מה הוא [יתעלה] - מדריכה אותו להשׂגת עבודה1 זאת אשר היא תכלית האדם, ומלמדת אותו כיצד תהיה ההשגחה בו בעולם זה עד אשר יעבור לצרור החיים (שמואל א', כ"ה, 29)3.

הריני פותח את הדיבור בפרק זה במשל שאמשיל לך. אומַר אפוא: המלך בארמונו4. בין כל האנשים הכפופים למרותו יש אנשים בעיר ויש מחוץ לעיר. בין אלה שבעיר יש מי שפונה עורף לבית המלך ופניו פונים אל דרך אחרת, ויש מהם מי שמתכוון אל בית המלך, פונה אליו, ומבקש להיכנס אל ביתו ולהתייצב בפניו, אלא שעד עתה לא ראה מעולם את חומות הבית. יש בין המתכוונים אל בית המלך מי שהגיע אל הבית ומסובב אותו כדי לחפשׂ את השער שלו. ויש ביניהם מי שנכנס בעד השער והוא הולך בפרוזדורים. יש מהם מי שהגיע לטרקלין הבית והוא נוכח עם המלך במקום אחד והוא בית המלך. אבל עם שהוא בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו. אלא אחרי שאדם נוכח בבית המלך יש הכרח שישתדל השתדלות נוספת ואז יעמוד לפני המלך ויראה אותו מרחוק או מקרוב או ישמע את דיבורו של המלך או ידבר אליו5.
והנה אסביר לך את המשל הזה שהמצאתי6, ואומַר: אלה שמחוץ לעיר הם כל אדם שאין לו אמונה דתית7, עיונית8 או מסורתית9, כמו התורכים שבקצה צפון10 והסודאנים11 בקצה דרום והדומים להם מבין הנמצאים עִמנו באקלימים12 אלה. דינם של אלה כדין בעלי-חיים מחוסרי שׂכל. בעינַי אין אלה בדרגת בן-אדם. הם בדרגות הנמצאים נמוכים מדרגת בן-אדם וגבוהים מדרגת הקוף, שכּן יש להם תבנית ומִתאר של בן-אדם והבחנה גבוהה מדרגת הקוף13.
אלה אשר הם בעיר, אבל הפנו עורף לבית המלך הם בעלי דעה ועיון שנוצרו להם דעות לא נכונות, או בשל טעות גדולה שאירעה להם בשעת עיונם, או מתוך שקיבלו9 ממי שטעה. לכן בגלל דעות אלה, כל-אימת שהם הולכים הם מוסיפים להתרחק מבית המלך. הללו גרועים בהרבה מהראשונים. אלה הם אשר לעתים ההכרח מחייב להורגם ולמחות את עקבות דעותיהם, כדי שלא יַתעו את דרכי זולתם.
אלה הפונים אל בית המלך ומתכוונים להיכנס אליו, אולם מעולם לא ראו את בית המלך הם המון בני-התורה, כלומר, עמי הארץ העוסקים במצוות14.
המגיעים אל הבית וסובבים סביבו הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות נכונות שקיבלום במסורת9, דנים בהלכות הפולחניות, ואינם בקיאים בעיון בעקרונות הדת15, וכלל לא חקרו לְאַמֵּת אמונה16.
אלה שהעמיקו לעיין בעקרונות הדת15 נכנסו לפרוזדורים. האנשים שם ללא ספק בדרגות שונות. מי שיש לו הוכחה מופתית לכל מה שהוכח בהוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות - הוא עם המלך בתוך הבית17.
דע, בני חביבי, שכּל עוד אתה עוסק במדעי המתמטיקה ובמלאכת ההיגיון אתה בכלל הסובבים סביב הבית ומחפשׂים את השער שלו, כמו שאמרו (החכמים) ז"ל על דרך המשל: עדיין בן זומא מבחוץ18. כאשר תבין את הדברים הטבעיים19, הרי נכנסת לבית20 ואתה מהלך בפרוזדוריו. כאשר תשלים את הפיסיקה ותבין את המטפיסיקה, נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית (יחזקאל מ"ד, 21, 27)21 ותהיה עמו בבית אחד. זאת היא דרגת החכמים. והם שונים מבחינת השלמות22.
המפעילים את מחשבתם, לאחר שהגיעו לשלמות, במטפיסיקה, ונוטים כל-כולם כלפי האל יתגדל ויתרומם, ונמנעים ממה שזולתו, ומפנים את כל פעולות שׂכלם להתבונן בנמצאים להביא מהם ראיות עליו [יתעלה] כדי שיֵדעוּ את הנהגתו אותם בכל אופן אפשרי - הם הניצבים במושב המלך. זאת היא דרגת הנביאים23. יש מהם מי שמגיע מתוך השׂגתו הגדולה והימנעותו מכּל מה שזולת האל יתעלה לידי כך שנאמר עליו ויהי שָם עִם ה' (שמות ל"ד, 28)24, שואל ונענה, מדבר ודיבור מופנה אליו באותו מעמד קדוש. מרוב שׂמחתו במה שהשׂיג לחם לא אכל ומים לא שתה (שם), שכּן השׂכל התחזק עד כדי שהושבת כל כוח גס בגוף, כלומר, מיני חוש המישוש25. אך יש נביאים שרק רואים. מהם הרואים מקרוב, ומהם הרואים מרחוק: מרחוק ה' נראה לי (ירמיה ל"א, 2). וכבר דיברנו על דרגות הנבואה26.
נחזור-נא אל מטרת הפרק והיא הדגשת הפעלת המחשבה על האל לבדו, לאחר השׂגת הידיעה אותו, כמו שהבהרנו. זאת העבודה1 המיוחדת למשׂיגי האמיתות27. וככל שהם מרבים לחשוב עליו ולשהות אצלו, הם מרבים לעבוד אותו. אבל החושב על האל ומרבה להזכירו בלי ידיעה, אלא בעקבות דמיון גרידא, או בעקבות אמונה שקיבל9 מזולתו - הרי, לדעתי, לא רק שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו אלא גם אינו מזכיר את האל באמת ולא חושב עליו, כי דבר זה שבדמיונו ושהוא מזכירו בפיו אינו תואם שום נמצא כלל. אלא הוא בדוי. דמיונו בדה אותו, כמו שהבהרנו כאשר דיברנו על התארים28. אין ראוי להתחיל במין זה של עבודה1 אלא לאחר התפישׂה29 השׂכלית. כאשר תשׂיג את האל ואת מעשׂיו לפי מה שהשׂכל מצריך, אחרי זאת תתחיל להתייחד עמו30 ותשתדל להתקרב אליו וּתְעַבֶּה את הקשר31 אשר בינך ובינו שהוא השׂכל. הוא אמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת כי ה' [הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)32. ואמר: וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)33. ואמר: דעו כי ה' הוא אלהים (תהלים ק', 3).
התורה הבהירה שהעבודה1 האחרונה הזאת שהסבנו את תשׂומת-הלב אליה בפרק זה לא תהיה אלא אחרי ההשׂגה. הוא אמר: לאהבה את ה' אלהיכם ולעָבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים י"א, 13)34. וכבר הבהרנו כמה פעמים שהאהבה לפי מידת ההשׂגה35. אחרי האהבה (תבוא) אותה עבודה1 שגם (החכמים) ז"ל העירו עליה ואמרו: זו עבודה שבלב36, והיא, לדעתי, הפעלת המחשבה37 על המושׂכל הראשון וההתבודדות לשם זאת במידת היכולת38. לכן מוצא אתה שדוד ציווה לשלמה והדגיש בפניו את שני אלה, להשתדל להשׂיג את (האל) ולהשתדל לעבוד אותו לאחר ההשׂגה. הוא אמר: ואתה, שלמה בני, דע את אלהי אביך ועָבדהו [בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה', וכל יֵצֶר מחשבות מבין]. אם תדרשנו יִמָּצֵא לך [ואם תעזבנו יזניחך לעד] (דברי הימים א', כ"ח, 9).
הזירוז הוא לעולם להשׂגות השׂכליות, לא לדמיונות, מפני שהמחשבה על הדמיונות אינה קרויה דעה. היא קרויה רק העֹלָה על רוחכם (יחזקאל כ', 32). התברר אפוא שלאחר ההשׂגה הכוונה היא להתייחד עִמו [יתעלה] ולהפעיל את המחשבה השׂכלית לחשוק39 בו תמיד. זה קורה לרוב ביחידות ובהתבודדות. לכן מרבה כל אדם מעולה להתבודד ולא נועד עם אף אחד אלא לצורך40.
הערה
כבר הבהרנו לך שהשׂכל הזה ששָפַע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר31 שבינינו ובינו41. לך ניתנת הבחירה: אם תרצה לחזק קשר זה וּלְעַבּוֹת אותו, תעשׂה זאת, ואם תרצה להחלישו וּלְדַקֵּק אותו בהדרגה עד שתקטע אותו - תעשׂה זאת42. אתה תחזק קשר זה רק על-ידי שתפעיל אותו באהבתו [יתעלה] ותלך לקראת זאת, כמו שהבהרנו. תחליש אותו וּתְדַקֵּק בהעסיקך את מחשבתך בזולתו. דע שאפילו היית האדם הבקי ביותר באמיתת המטפיסיקה, כאשר תרוקן את מחשבתך מן האל ותעסוק כל-כולך באֹכֶל הכרחי או בעיסוק הכרחי, כבר קטעת את הקשר אשר בינך ובין האל. אז אין אתה עִמו וכן אין הוא עִמך, מפני שאותו יחס שבינך ובינו נקטע בפֹעַל באותה שעה. לכן היו המעולים מקמצים בפרקי הזמן שבהם עסקו לא בו. הם הזהירו מפני זאת ואמרו: אל תְּפַנּוּ אֵל מדעתכם43. ודָוִד אמר: שִוִּיתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אֶמּוֹט (תהלים ט"ז, 8). הוא אומר: אני לא רוקנתי את מחשבתי ממנו44, וכמוהו כיד ימיני שאיני מתעלם ממנה הרף עין בגלל תנועתה המהירה. לכן איני נוטה, כלומר, איני נופל.
דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו45. כשאתה מתפלל בהנעת שׂפתיך בפנותך אל הקיר וחושב על מה שאתה קונה ומוכר, וקורא את התורה בלשונך כשלבך נתון לבניין ביתך מבלי שתתבונן במה שאתה קורא, וכן כל-אימת שאתה עושׂה מצוָה אתה עושׂה אותה באיבריך כמי שחופר חפירה בארץ או חוטב עצי הסקה מן היער מבלי להתבונן במשמעות המעשׂה הזה ולא במי שממנו יצאה (המִּצְוָה) ולא מה תכליתו (של המעשׂה) - אזי אל תחשוב שהגעת לתכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה י"ב, 2)46.
מכאן ואילך אחל להדריכך אל צורת התרגול, כדי שתשׂיג את התכלית הגדולה הזאת. הדבר הראשון שתשתדל לעשׂותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכּל דבר בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל. אל תסתפק בכַוָּנָה בקריאת שמע בפסוק ראשון47 ומן התפילה בברכה ראשונה48. כאשר זה יעלה בידך וישתרש במשך שנים, השתדל לאחר-מכן שכּל-אימת שאתה קורא בתורה או שומע אותה, אל תחדל מלפנות כל-כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שאתה שומע או קורא. וכאשר גם זה ישתרש לך במשך תקופה, השתדל שבכל מה שאתה קורא מכּל דברי הנביאים תהיה מחשבתך לעולם נקייה (מהרהור בעניין אחר). אפילו בכל הברכות תתכוון להתבונן במה שאתה מבטא ולשׂים לב מה משמעותו49. כאשר יזדככו לך מעשׂים אלה של עבודת ה' ומחשבתך תהיה בשעת עשׂייתם נקייה מהרהור בדבר כלשהו מענייני העולם הזה, השתדל לאחר-מכן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות חייך, ובכלל תפעיל מחשבתך במילי דעלמא50 בשעה שאתה אוכל או שותה, או שאתה בבית-הכיסא, או בשעה שאתה שׂח עם אשתך או בניך הקטנים או בשעה שאתה שׂח עם המון העם51. אלה הם זמנים מרובים וארוכים שזימנתי לך לחשוב על כל ענייני הרכוש, הנהגת הבית ותקנת הגוף. אבל בשעת המעשׂים שעל-פי התורה, לא תעסיק את מחשבתך אלא במה שאתה עושׂה, כמו שהבהרנו. בשעה שאתה לבדך בלי אף אחד ובשעה שאתה מתעורר על מיטתך - היזהר מאוד מאוד מלהפעיל את המחשבה בשעות יקרות אלה בדבר אחר מלבד אותה עבודת האל השׂכלית, והיא לִקְרַב אל האל ולהתייצב לפניו בדרך האמיתי שלימדתיך, לא בדרך ההיפעלויות הדמיוניות52. זאת בעינַי התכלית שעשׂוי להשׂיג אותה חכם שהכשיר עצמו לה בדרך זאת של תרגול53.
אבל שייווצר לבן-אדם מצב כזה של השׂגת האמיתות ושׂמחה במה שהשׂיג, שישׂוחח בו עם אנשים ויעסוק בצרכים ההכרחיים של גופו - ובו בזמן שׂכלו מופנה כולו כלפיו יתעלה כשהוא בלבו תמיד לפניו יתעלה - תוך שהוא עם בני-אדם בחיצוניותו - באופן שנאמר במשלים הַשִּירִיִּים שהומשלו לעניין זה: אני ישנה ולבי ער. קול, דודי דופק, [פִּתְחִי לי אחֹתי, רעיָתי, תמתי, שראשי נִמלא טל, קוֻצותַי רסיסי לילה] (שיר השירים ה', 2) - איני אומר על דרגה זאת שהיא דרגת הנביאים כולם, אלא אומר שזאת דרגת משה רבנו, שנאמר עליו: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו (שמות כ"ד, 2)54, ונאמר עליו: ויהי שם עם ה' (שמות ל"ד, 28)55, ונאמר לו: ואתה פה עמֹד עמדי (דברים ה', 2856)57, כמו שהבהרנו משמעות פסוקים אלה58. זאת גם דרגת האבות שקרבתם אליו יתעלה הגיעה עד כדי ששמו נודע לָעולם בם: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב[...] זה שמי לעֹלם59 (שמות ג', 15), והתאחדות שׂכליהם בהשׂגתו60 הגיעה עד כדי שכרת עם כל אחד מהם ברית מתמדת: וזכרתי את בריתי יעקוב [ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר] (ויקרא כ"ו, 42)61, כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל62, כלומר השׂיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים. כן השגחת האל עליהם ועל צאצאיהם אחריהם רבה. עם זאת עוסקים היו בהנהגת האנשים, בריבוי הממון ובהשתדלות למען הקניין. לדעתי זאת ראיה שעשׂו מעשׂים אלה באיבריהם בלבד בשעה ששׂכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה63. כן נראה לי שמה שחִייב את הישארותם של ארבעה אלה בתכלית השלמות אצל האל, כשהשגחתו עליהם מתמדת, אפילו כאשר עסקו בריבוי הממון, כלומר, בשעת הרעייה, העבודה החקלאית והנהגת הבית, הוא שבכל המעשׂים האלה מטרתם היתה להתקרב אליו יתעלה. ואיזו התקרבות! שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם היתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו64: כי ידעתיו למען אשר יצוה [את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשֹות צדקה ומשפט...] (בראשית י"ח, 19). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם היתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה. לכן נכונה להם הדרגה הזאת, שכּן העיסוקים האלה הם עבודת ה' צרופה וגדולה65. דרגה זאת אינה דרגה שאיש כמוני יבקש להדריך אל השׂגתה66
אבל אותה דרגה שהוזכרה לפני-כן יש לבקש להגיע אליה בתרגול זה שהזכרנו. נתחנן אל האל שיסלק את המכשולים החוצצים בינינו ובינו, אף אם רוב המכשולים האלה מקורם בנו, כמו שהבהרנו בפרקי ספר זה67: עֲוֹנֹתֵיכֶם היו מבדִלים בינכם לבין אלהיכם (ישעיה נ"ט, 2).
עלה בדעתי68 עכשיו היבט נפלא69 מאוד של עיון שעל-ידו נפתרים ספקות ומתגלים סודות אלוהיים. כי כבר הסברנו בפרקי ההשגחה70 שלפי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה ההשגחה בו, לכן האדם שהשׂגתו שלמה, ששׂכלו ממשיך להיות עם האל תמיד, תהיה ההשגחה עליו תמיד. אך האדם שהשׂגתו שלמה שבמשך זמן-מה התרוקנה מחשבתו מהאל, ההשגחה עליו תהיה רק בשעה שהוא חושב על האל, ותסור ממנו בשעה שהוא עסוק. אבל אין היא סרה ממנו כמו שהיא סרה ממי שלא השׂכיל מעולם. אלא ההשגחה עליו מתמעטת, שכּן אין לאותו בעל-השׂגה-שלמה בזמן עיסוקו שׂכל בפֹעל, אלא אותו שלם משׂיג אז בכוח קרוֹב71, והוא משול אז לסופר מומחה במצב שאין הוא כותב72. אבל מי שלא השׂכיל את האל כלל כמוהו כמי ששרוי בחושך ולא ראה אור מעולם, כמו שהבהרנו באשר לדברו: ורשעים בחֹשך יִדָּמּוּ (שמואל א', ב', 9)73. ואילו מי שהשׂכיל והוא ניגש בכל ישותו אל מושׂכלו כמוהו כמי שבְּאוֹר השמש הצלול. מי שהשׂכיל והוא עוסק (בזולת האל) משול בשעת עיסוקו למי שהוא ביום מעונן שאין השמש זורחת בו בגלל הענן החוצץ בינה ובינו. לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים74. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת האל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו75. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו76. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה77. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה.
אמונה זאת נכונה, לדעתי, גם על סמך לשון התורה. הוא יתעלה אמר: והסתרתי פָנַי מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: הלֹא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל"א, 17)78. ברור שאנחנו הסיבה להסתרת הפנים הזאת ואנחנו עושׂים את החציצה הזאת. זה דברו: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשֹה (שם, שם, 18)79. ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור80.
התברר לך אפוא שהסיבה להיות אדם מופקר למקרה ושהוא מסור להיאכל כמו הבהמות, היא שיש חציצה בינו לבין האל. אבל כאשר אלהיו בקרבו לא יפגע בו רע כלל. הוא יתעלה אמר: אל תירא כי אתך81 אני, אל תִּשְתָּע כי אני אלהיך, [אִמַּצְתִּיךָ אף עזרתיך, אף תמכתיך בימין צדקי] (ישעיה מ"א, 10). והוא אמר: כי תעבֹר במים אתך אני, ובנהרות - לא ישטפוך [כי תלך בְּמוֹ-אֵש לא תִכָּוֶה ולהבה לא תבער בך] (שם, מ"ג, 2) <שיעורו: כי תעבור במים ואני אתך - הנהרות לא ישטפוך>82, מפני שכּל מי שנעשׂה ראוי שישפע עליו השׂכל הזה, צמודה אליו ההשגחה, ונמנעות ממנו הרעות כולן. הוא אמר: ה' לי - לא אירא. מה יעשֹה לי אדם? (תהלים קי"ח, 6), ואמר: הַסְכֶּן-נָא עִמּוֹ וּשְלָם (איוב כ"א, 21). הוא אומר: פְּנֵה אליו ואז שלום לך מכּל רע83.
התבונן בשיר של פגעים84. תמצא אותו מתאר את ההשגחה הרבה, השמירה וההגנה מפני כל הפגעים הגופניים הכלליים ואלה המיוחדים לפרט אחד ולא לאחר, הן אלה מהם הנובעים מטבע המציאות והן אלה שמקורם נִכְלֵי האדם85. הוא אמר: כי הוא יצילך מִפַּח יָקוּש, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶך לָך, תחת כנפיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתוֹ. לא תירא מִפּחד לילה, מֵחֵץ יעוף יומם; מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹך, מִקֶּטֶב יָשוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ"א, 3-6). בנוסף אל תיאור ההגנה מפני נִכְלֵי בני-האדם הוא אמר שאם יזדמן לך לעבור בשׂדה קרב רחב-ידיים - כשאתה בדרכך - אפילו ייהרגו אלף חללים משׂמאלך ועשׂרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל. אלא אתה תסתכל ותראה בעיניך את דין האל וגמולו לרשעים אלה שנהרגו, ולך שלום86. זה שאמר: יפֹל מצדך אלף ורבבה מימינך - אליך לא יִגש. רק בעיניך תביט, וְשִלֻּמַת רשעים תִראה (שם, שם, 7-8). אחרי-כן הוא מדבר על הנצירה, ולאחר-מכן הוא נותן את הטעם להגנה רבה זאת ואומר שהסיבה להשגחה רבה זאת באדם פרטי זה היא: כי בי חָשַק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כי ידע שמי (שם, שם, 14)87. וכבר ביארנו בפרקים קודמים שמשמעות ידיעת השם היא השׂגתו. הרי הוא, אפוא, כאומר: הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר-מכן חשק בי. הרי יודע אתה את ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא נותרת מחשבה על דבר אחר זולת האהוב הזה היא החשק88.
הפילוסופים הבהירו שבגיל הנעורים הכוחות הגופניים הם לרועץ לרוב מעלות האופי89, כל שכּן למחשבה זכה זאת הנובעת משלמות המושׂכלות והמביאה לחשוק בו יתעלה, כי לא ייתכן שהיא תימצא עם רתיחת הלחויות של הגוף90. אבל ככל שנחלשים כוחות הגוף ואש התאוות דועכת, מתחזק השׂכל ומתפשט אורו ומזדככת השׂגתו ו(האדם) שׂמח במה שהשׂיג. והיה כאשר השלם בא-בימים ומתקרב למוות, גדלה השׂגה זאת מאוד. והשׂמחה בהשׂגה זאת והחשק אל המושׂכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג91.
אל עניין זה רמזו החכמים במות משה ואהרון ומרים ששלושתם מתו בנשיקה ואמרו שדברו וַיָּמָת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' (דברים ל"ד, 5) מלמד שמת בנשיקה92 וכן נאמר על אהרון: על-פי ה' וימת שם (במדבר ל"ג, 38). וכן אמרו על מרים: אף היא בנשיקה מתה93, אבל לא נזכר בה: על-פי ה' בגלל היותה אשה, שלא נאה להזכיר משל זה לגביה94. הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק95. החכמים ז"ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: ישקני מנשיקות פיהו [כי טובים דֹדיך מיין] (שיר השירים א', 2)96.
אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות, ציינו (החכמים) ז"ל שהיה למשה אהרון ומרים97. יתר הנביאים והמעוּלים נמוכים מזאת98, אבל, כללית, מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה, כמו שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיה נ"ח, 8). אחרי זאת נשאר שׂכל זה הישארות נצחית במצב אחד, שכבר התבטל המוֹנֵעַ שהיה חוצץ בעדו לעתים99. הישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג הנאות הגוף, כפי שהבהרנו בחיבורינו100 והבהירו אחרים לפנינו101.
התאמץ להבין את הפרק הזה ותהי שאיפתך להרבות שעות אלה אשר אתה בהן עם האל או משתדל להגיע אליו ולמעט את השעות שבהן אתה עם זולתו ולא משתדל להגיע אליו102. הנחיה זאת מספקת בהתאם למטרת ספר זה.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב