החלק הראשון
 
החלק הראשון - פרק מ"ו
[האיגרת אל התלמיד]
פתיחה
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'
פרק ה'
פרק ו'
פרק ז'
פרק ח'
פרק ט'
פרק י'
פרק י"א
פרק י"ב
פרק י"ג
פרק י"ד
פרק ט"ו
פרק ט"ז
פרק י"ז
פרק י"ח
פרק י"ט
פרק כ'
פרק כ"א
פרק כ"ב
פרק כ"ג
פרק כ"ד
פרק כ"ה
פרק כ"ו
פרק כ"ז
פרק כ"ח
פרק כ"ט
פרק ל'
פרק ל"א
פרק ל"ב
פרק ל"ג
פרק ל"ד
פרק ל"ה
פרק ל"ו
פרק ל"ז
פרק ל"ח
פרק ל"ט
פרק מ'
פרק מ"א
פרק מ"ב
פרק מ"ג
פרק מ"ד
פרק מ"ה
פרק מ"ו
פרק מ"ז
פרק מ"ח
פרק מ"ט
פרק נ'
פרק נ"א
פרק נ"ב
פרק נ"ג
פרק נ"ד
פרק נ"ה
פרק נ"ו
פרק נ"ז
פרק נ"ח
פרק נ"ט
פרק ס'
פרק ס"א
פרק ס"ב
פרק ס"ג
פרק ס"ד
פרק ס"ה
פרק ס"ו
פרק ס"ז
פרק ס"ח
פרק ס"ט
פרק ע'
פרק ע"א
פרק ע"ב
פרק ע"ג
פרק ע"ד
פרק ע"ה
פרק ע"ו
כבר הזכרנו באחד מפרקי ספר זה1 שיש הבדל גדול בין ההדרכה אל מציאותו של דבר לבין בירור אמיתת מהותו ועצמו2. זאת מכיוון שההדרכה אל מציאותו של הדבר תהיה אפילו באמצעות המקרים3 שלו או אף באמצעות מעשׂיו, או אף באמצעות יחסים שבינו לזולתו, הרחוקים ממנו מאוד.
דוגמה לכך היא שאם רוצה אתה להקנות ידיעה על השליט של מחוז כלשהו לאחד מבני ארצו אשר אינו יודע אותו, הקנייתך ידיעה עליו והצבעתך על מציאותו עשׂויה להיות בדרכים רבות. מהן שתאמר: "הוא האיש הגבוה, לבן העור, בעל שׂער השיבה"4 - הרי שהקנית ידיעה עליו באמצעות המקרים שלו. אך יש שתאמר: "הוא זה אשר אתה רואה סביבו קבוצה גדולה של אנשים, פרשים ורגלים, חרבות שלופות סביבו, דגלים נישׂאים מעל ראשו, ותוקעים בחצוצרות לפניו", או "הוא אשר גר בארמון בעיר פלונית שבמחוז זה", או "הוא אשר ציווה לבנות חומה זו או להקים גשר זה", וכיוצא בזה מעשׂיו או יחסיו כלפי זולתו.
יש שאתה מורה על מציאותו באמצעות נסיבות יותר נסתרות מאלה, כגון שישאלך השואל: "היש שליט לארץ הזאת?" ותאמר: "כן, בלי ספק!" "ומה הראיה לכך?" ואתה תאמר לו: "החלפן הזה הוא, כפי שאתה רואה, איש חלש, קטן בגופו, לפניו כמות גדולה זו של דינרים, ואיש זה, האחר, בעל הגוף הגדול, החזק והעני עומד לפניו ומבקש ממנו שייתן לו צדקה כדי גֵרָה5 אחת. אך הוא לא עשׂה כן, אלא גער בו ושילח אותו מעל פניו בדברים. לולא הפחד מפני השליט היה (העני הגברתן) קם להורגו או להודפו ולקחת את הכסף שברשותו. זאת היא הראיה שיש לעיר הזאת מלך". הרי שהבאת כראיה למציאותו את הסדר השורר באותה מדינה, אשר סיבתו הפחד מפני השליט והאימה מפני עונשו6.
בכל המשל הזה שהבאנו אין מה שמורה על עצמוּתו של השליט ואמיתת עצמו מבחינת היותו שליט. כך קרה גם לגבי הקניית ידיעה על האל יתנשׂא ויתהדר להמון בכל ספרי הנביאים וגם בתורה, כאשר ההכרח חייב להדריך את כולם אל מציאותו יתעלה ושיש לו השלמויות כולן. כוונתי שהוא לא רק נמצא כפי שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אלא נמצא, חי, יודע, יכול, פועל, ושאר מה שראוי להאמין לגבי מציאותו. דבר זה עוד יובהר. הדעת7 הודרכה אפוא אל היותו נמצא באמצעות דימוי הגופניות, אל היותו חי בדימוי התנועה, מכיוון שאין בעיני ההמון דבר שמציאותו איתנה והוא אמיתי ללא ספק אלא הגוף. וכל מה שאינו גוף, אלא שהוא בגוף, הרי הוא נמצא, אך מציאותו פגומה יותר מזו של הגוף, מכיוון שהוא זקוק לגוף כדי להימצא. ואִילו מה שאינו גוף ואינו בגוף אינו דבר נמצא בכלל על-פי התפישׂה הראשונית של האדם8 ובמיוחד על-פי הדימוי.
כמו כן אין ההמון תופשׂ9 מעניין החיים אלא את התנועה, ומה שאינו נע תנועה רצונית מקומית איננו חי, אף-על-פי שאין התנועה מעצם החי, אלא מקרה צמוד לו10.
כמו כן ההשׂגה במובנה המקובל אצלנו היא בחושים. כוונתי לשמיעה ולראייה. כמו כן אין אנו יודעים ולא תופשׂים11 מעבר של עניין מנפשו של אדם מבינינו אל נפשו של אדם אחר זולתי בדיבור, שהוא הקול שאותו חותכים השפה, הלשון ושאר איברי הדיבור12. ומכיוון שהודרכה דעתנו7 גם כן שהוא יתעלה משיג ושמגיעים עניינים ממנו אל הנביאים על-מנת שימסרו אותם לנו, הוא תואר לנו כשומע ורואה. פירוש הדבר שהוא משיג את הדברים האלה הנראים והנשמעים, ויודע אותם. והוא תואר לנו כמדבר. פירוש הדבר, שמגיעים עניינים ממנו אל הנביאים. וזאת היא משמעותה של נבואה, מה שעוד יובהר לך תכלית הבהרה13.
מכיוון שלפי הבנתנו אין אנו מביאים את זולתנו לידי מציאות אלא בכך שאנו עושים אותו על-ידי מגע ישיר, תואר הוא (יתעלה) כעושה.
כמו כן, מכיוון שההמון אינם משיגים דבר חי שאין לו נפש, הוא תואר לנו גם כן שהוא בעל נפש. אם כי השם "נפש" משותף כפי שהתברר14, (כאן) המשמעות היא שהוא חי.
ומכיוון שלגבינו כל המעשׂים האלה אינם נתפשים אלא באיברים גופניים, יוחסו לו על דרך ההשאלה האיברים האלה כולם, אשר באמצעותם תהיה התנועה המקומית, דהיינו, הרגליים וכפותיהן; והאיברים שבהם תהיה השמיעה, הראייה וההרחה, הלא הם האוזן, העין והאף; והאיברים שבהם יהיה הדיבור וחומר הדיבור15 הלא הם הפה, הלשון והקול; והאיברים שבהם עושה העושה מבינינו את מה שהוא עושה, הלא הם הידיים, קצות-האצבעות, הכף והזרוע.
כללו של דבר יוחסו לו - יתעלה על כל חיסרון - על דרך ההשאלה איברים גופניים על-מנת להורות בהם על מעשׂיו. ומעשׂים אלה יוחסו לו על דרך ההשאלה כדי להורות בהם על שלמות כלשהי אשר איננה עצם אותו מעשׂה. למשל, יוחסו לו על דרך ההשאלה עין, אוזן, יד, פה ולשון להורות בהם על ראייה, שמיעה, מעשׂה ודיבור; והראייה והשמיעה יוחסו לו על דרך ההשאלה כדי להצביע על ההשׂגה בכלל.
משום כך אתה מוצא שהלשון העברית משתמשת בהשׂגת חוש אחד תמורת השׂגת חוש אחר. הוא אומר: ראו דבר ה' (ירמיה ב', 31), כמו שִמעו, שכן הכוונה "השׂיגו את משמעות דיבורו". וכן: רְאה ריח בני (בראשית כ"ז, 27) כאילו אמר: הריח ריח בני שכן הכוונה השׂגת ריחו. ולפי זה נאמר: וכל העם רֹאים את הקולֹת (שמות כ', 1516); עם שמעמד זה היה גם מראה נבואה, כפי שידוע ומפורסם באומה17.
המעשׂה והדיבור יוחסו לו על דרך ההשאלה כדי להורות על שפע כלשהו השופע ממנו, כפי שיובהר18.
כל איבר גופני אשר אתה מוצא בכל ספרי הנביאים הוא, אפוא, או איבר של תנועה מקומית כדי להורות על חיים, או איבר של תחושה כדי להורות על השׂגה, או איבר של אחיזה19 כדי להורות על מעשׂה, או איבר של דיבור להורות על שפיעת השׂכלים על הנביאים, כפי שיובהר20.
מכאן שהשאלות אלה כולן באות להדריך ולקבוע21 בדעתנו שיש נמצא העושה את כל אשר זולתו ואשר גם משיג22 את אשר הוא עושה. אנו עוד נסביר, לכשנתחיל לשלול את התארים23, כיצד כל זה חוזר אל עניין אחד שהיא עצמוּתו יתעלה בלבד, שכן אין מטרת פרק זה אלא להבהיר את משמעותם של האיברים הגופניים האלה המיוחסים לו - יתעלה על כל חיסרון - ושכולם באים להורות על מעשׂיהם של אותם איברים, שאותם מעשׂים הם שלמות לגבינו, כדי שנצביע על כך שהוא שלם באופני השלמות, כפי שהעירו לנו (חז"ל) באומרם: דברה תורה כלשון בני אדם24.
איברי התנועה המקומית המיוחסים לו יתעלה הם כגון דברו: הדֹם רגלי (ישעיה ס"ו, 1); ואת מקום כפות רגלַי (יחזקאל מ"ג, 7).
איברי האחיזה המיוחסים לו הם: יד ה' (שמות ט', 3); באצבע אלהים (שמות ל"א, 18); מעשֹה25 אצבעֹתיך (תהלים ח', 4); ותשֶת עלי כפך26 (תהלים קל"ט, 5); וזרוע ה' על מי נגלתה (ישעיה נ"ג, 1); ימינך ה' (שמות ט"ו, 6).
איברי הדיבור המיוחסים לו הם: פי ה' דִבר (ישעיה א', 20); ויפתח שפתיו עמך (איוב י"א, 5); קול ה' בכֹח (תהלים כ"ט, 4); [שפתיו מלאו זעם] ולשונו כאש אֹכלת (ישעיה ל', 27).
איברי החישה המיוחסים לו הם: עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם (תהלים י"א, 4); עיני ה' משוטטות27; הטה ה' אוזנך ושמע [פקח ה' עיניך וראה] (מלכים ב', י"ט, 16); קדחתם באפי (ירמיה י"ז, 4).
מן האיברים הפנימיים לא יוחסו לאל על דרך ההשאלה אלא הלב, כי הוא שם משותף, והוא שם השׂכל28 גם כן, והוא עקרון החיים של החי. שהרי בדבריו: המוּ מעי לו (ירמיה ל"א, 19); והמון מעיך (ישעיה ס"ג, 15) הוא מתכוון גם כן ללב, כי מעי29 הוא שם הנאמר בכלל ופרט30, כי הוא שם למעיים בפרט ושם לכל איבר פנימי בכלל. מכאן שהוא גם שם ללב. ראיה לכך דברו: ותורתך בתוך מעי (תהלים מ', 9), שהוא שווה לדבריו: בתוך לבי (שם, שם, 11). לכן אמר בפסוק זה31: המו מעי, המון מעיך; ולשון המיה בא כלפי הלב דווקא מבין כל האיברים: הֹמה לי לבי (ירמיה ד', 19).
כמו כן לא יוחסה לו על דרך ההשאלה הכתף, כי היא איבר המשמש להובלה, כפי שהוא מפורסם, וגם מפני שבה נוגעים ישירות בדבר המוּבל32. על אחת כמה וכמה אין מייחסים לו על דרך ההשאלה את איברי התזונה מכיוון שהחיסרון שבאלה גלוי במחשבה ראשונה33.
באמת דין האיברים כולם אחד, הן החיצוניים והן הפנימיים. כולם כלים לפעולותיה השונות של הנפש. מהם כלים הכרחיים לקיומו של הפרט זמן-מה כגון האיברים הפנימיים כולם, ומהם כלים הכרחיים לקיומו של המין כגון איברי ההולדה. מהם כלים לתיקון מצבו של הפרט והשלמת מעשׂיו כמו הידיים, הרגליים והעיניים; כולם לשלמות התנועה, העשׂייה וההשׂגה.
התנועה הכרחית לבעל-החיים כדי לפנות אל המתאים לו ולברוח מן המנוגד לו. ואִילו החושים הכרחיים על-מנת שיבחין בין המנוגד למתאים34.
האדם זקוק למעשׂי מלאכה להכין לו מזונותיו, מלבושו ומחסהו, מכיוון שזה מתחייב מטבעו, כלומר, הוא נזקק להכין לו את מה שמתאים לו. לעתים יש מלאכות גם לכמה מבעלי-החיים, מכיוון שהם זקוקים לאותה מלאכה35.
לא נראה לי שמישהו יטיל ספק בכך שהאל יתעלה אינו זקוק לדבר שיאריך את מציאותו או יתקן את מצבו. לכן אין לו איבר. רצוני לומר שאינו גוף, מעשׂיו הם בעצמוּתו ולא בכלי. הכוחות הם בלא ספק מכלל הכלים. מכאן שאין הוא בעל כוח, כוונתי שאין בו משהו זולת עצמוּתו שבו הוא פועל, יודע או רוצה. שכן התארים הם כוחות, אשר שינו לגביהם את המינוח ולא דבר אחר. אך אין זאת מטרת הפרק36.
[החכמים] ז"ל אמרו אִמרה כוללת הדוחה את כל מה שכּל התיאורים הגופניים האלה שהנביאים מזכירים גורמים לדָמוֹתוֹ דמיון-שווא37. זאת היא אִמרה המורה לך, שעל דעתם של החכמים ז"ל לא עלתה ההגשמה מעולם. בעיניהם היא לא היתה דבר המעורר דמיונות-שווא או המבלבל. לכן אתה מוצא אותם בכל התלמוד והמדרשות מחזיקים בהתמדה בפשטי נבואה אלה, מכיוון שידעו שזה דבר בטוח מפני בלבול ואין לחשוש שיביא לידי טעות כלל, אלא הכל על דרך ההמשלה והדרכת הדעת38 אל נמצא. ומכיוון שהשתרשה ההמשלה, כי הוא יתעלה נמשל למלך המצווה ואוסר, מעניש וגומל לבני ארצו, ולו משרתים ונציבים המבצעים את ציווייו ועושים בשבילו את מה שהוא רוצה שייעשׂה, המשיכו גם הם, כוונתי לחכמים, להחזיק במשל זה בכל מקום, והם מדברים על-פי מה שמתחייב מהמשלה זו, דהיינו, (שמייחסים לאל) דיבור, מענה, והיסוסים לגבי עניין, וכיוצא בזה ממעשׂי המלכים, ודעתם נוחה מכך, והם בטוחים שזה לא ייצור בלבול ולא קושי.
אותה אִמרה כוללת אשר רמזנו אליה היא מה שהם אומרים בבראשית רבה39: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם' (יחזקאל א', 26). - הם אמרו אפוא מפורשות והבהירו שכּל הצורות האלה אשר הנביאים כולם משיגים אותן במראה הנבואה הן צורות נבראות אשר האל בוראן40. והוא הנכון, כי כל צורה שמדמים אותה - נבראת41. ומה נפלאה אמירתם גדול כוחן, כאילו הם, עליהם השלום, חשבו שעניין זה חמור42, שהרי כך הם תמיד אומרים כשהם רואים בחומרה42 אמירה שנאמרה או מעשׂה שנעשׂה, אך יש בו, למראית עין, גנאי. כמו שאמרו: ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני כמה רב גובריה דעביד ביחידאה43. ו"רב גובריה" פירושו: "גדול כֹחו"44. הרי זה כאילו הם אומרים מה חמור45 מה שנדחקו הנביאים לעשׂותו בהצביעם על עצמוּתו יתעלה בדברים הנבראים אשר בראם. הבן זאת מאוד!
בזאת הם אמרו במפורש והבהירו לגבי עצמם שהם נקיים מאמונה בגשמות, ושכּל תבנית ומִתאר46 הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים47. אלא דמו את הצורה ליוצרה כפי שהם ז"ל ניסחו זאת. מי שרוצה, לאחר הדברים האלה, לחשוב עליהם רעות מתוך רשעות וכדי להפחית בערכם של מי שהוא לא ראה ושאין הוא יודע את ערכם - אין בכך היזק להם ז"ל.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב