החלק הראשון
 
החלק הראשון - פרק ס"ג
[האיגרת אל התלמיד]
פתיחה
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'
פרק ה'
פרק ו'
פרק ז'
פרק ח'
פרק ט'
פרק י'
פרק י"א
פרק י"ב
פרק י"ג
פרק י"ד
פרק ט"ו
פרק ט"ז
פרק י"ז
פרק י"ח
פרק י"ט
פרק כ'
פרק כ"א
פרק כ"ב
פרק כ"ג
פרק כ"ד
פרק כ"ה
פרק כ"ו
פרק כ"ז
פרק כ"ח
פרק כ"ט
פרק ל'
פרק ל"א
פרק ל"ב
פרק ל"ג
פרק ל"ד
פרק ל"ה
פרק ל"ו
פרק ל"ז
פרק ל"ח
פרק ל"ט
פרק מ'
פרק מ"א
פרק מ"ב
פרק מ"ג
פרק מ"ד
פרק מ"ה
פרק מ"ו
פרק מ"ז
פרק מ"ח
פרק מ"ט
פרק נ'
פרק נ"א
פרק נ"ב
פרק נ"ג
פרק נ"ד
פרק נ"ה
פרק נ"ו
פרק נ"ז
פרק נ"ח
פרק נ"ט
פרק ס'
פרק ס"א
פרק ס"ב
פרק ס"ג
פרק ס"ד
פרק ס"ה
פרק ס"ו
פרק ס"ז
פרק ס"ח
פרק ס"ט
פרק ע'
פרק ע"א
פרק ע"ב
פרק ע"ג
פרק ע"ד
פרק ע"ה
פרק ע"ו
נקדים הקדמה, ונאמר באשר למה שאמר [משה], עליו השלום: ואמרו לי מה שמו מה אֹמר אליהם (שמות ג', 13) - כיצד נעשׂתה השאלה בעניין זה נחוצה, כך שהוא שאל מה יענה עליה? אשר לדבריו: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי כי יאמרו לא נראה אליך ה' (שם, ד', 1) - הרי ברור מאוד שכך צריך לומר אל כל מי שטוען לנבואה, עד שהוא מביא ראיה. ועוד, אם הדבר הוא כפי שנראה, שזהו שם גרידא שמבטאים אותו, אזי אחת משתיים: או שישראל כבר ידעו את השם הזה, או שכלל לא שמעו אותו מעולם. אם היה ידוע אצלם, הרי אין לו [למשה] ראיה בכך שהוא מודיע אותו, שכן ידיעתו אותו כידיעתם. אך אם לא שמעו אותו - מה הראיה שזה שם האל, אם ידיעת שמו היא ראיה?
ואחרי שהוא יתעלה הודיע לו את השם הזה, אמר לו: לך ואספת את זקני ישראל[...] ושמעו לקֹלך (שם, ג', 16, 18). אחרי זאת ענה לו [משה], עליו השלום ואמר: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי (שם, ד', 1) שהרי קדם לכך דברו יתעלה אליו: ושמעו לקֹלך. אחרי זאת אמר לו יתעלה: מה זה בידך ויאמר מטה1.
מה שעליך לדעת כך שיתברר לך כל הקושי הזה הוא מה שאומר לך: יודע אתה כמה מפורסמות2 היו תורותיהם של הצאביה3 באותם זמנים, ושהאנשים כולם - למעט אחדים - היו עובדי עבודה זרה, אני מתכוון לאמונה בישויות רוחניות ובאפשרות "להוריד" את הישויות האלה, ולעשׂיית הטלִסמאות4. כל טוען [לידיעת הנסתר] בזמנים כולם, או שטען שבאו לו עיון וראיות שהורו לו שיש אלוה לעולם כולו, כמו, למשל, אברהם5, או שטען שירדה עליו ישות רוחנית6 של כוכב או מלאך וכיוצא בזה. אך שאדם יטען לנבואה מכיוון שהאל דיבר אליו ושלח אותו - זה לא נשמע מעולם לפני משה רבנו. ואל יטעה אותך מה שנאמר על אודות האבות שנזכר שהאל דיבר אליהם ונגלה אליהם, כי אין אתה מוצא אופן זה של נבואה כדי שהם יזמנו7 את בני-האדם או ידריכו את זולתם, באופן שיאמר אברהם, או יצחק, או יעקב, או מי שקדם להם, לאנשים: "אמר לי האל עשׂו כך" או "לא תעשׂו" או "שלחני אליכם". זה לא היה מעולם. אלא הפנייה (האלוהית) היתה אליהם (אל האבות) במה שנוגע אליהם בלבד, ולא זולת זה. כוונתי, במה שנוגע לשלמותם, ולהדריכם מה יעשׂו, ולבשׂרם מה יארע בעתיד לצאצאיהם, ולא זולת זה. הם היו מזמנים את בני-האדם על סמך העיון והלימוד, כפי שברור, לדעתנו, מדבריו: ואת הנפש אשר עשֹו בחרן (בראשית י"ב, 5).
וכאשר נגלה, יתעלה ויתהדר, למשה רבנו וציווה עליו לזמן7 את בני-האדם ולהביא אליהם את השליחות הזאת, אזי אמר: "הדבר הראשון שישאלו אותי הוא שאאמת להם שנמצא אלוה לעולם. אחר זאת אטען שהוא שלחני". כי בני-האדם כולם באותם ימים - למעט בודדים - לא היו מודעים למציאות האלוה. קצה גבול עיונם לא הגיע אל מעבר לגלגל8, כוחותיו ומעשׂיו, מכיוון שהם לא חרגו מן המוחש ולא הגיעו לשלמות שׂכלית. לכן הודיעו אז האל ידיעה, שהוא יביאה אליהם, שתאמת בעיניהם את מציאות האלוה. וזהו אהיה אשר אהיה. זה הוא שם הנגזר מן היה והוא המציאות, כי היה מורה על המשמעות של "כַּאן"9 ובלשון העברית אין הבדל בין שתאמר "היה" ("כַּאן") או "נמצא".
כל הסוד הוא בחזרה על אותו ביטוי עצמו, המורה על מציאות, בתור תואר, שהרי אשר מצריכה הזכרת תואר מחובר אליה, מכיוון שהיא מלה חסרה הגוררת משפט זיקה, כמשמעות "אלד'י"10 ו"אלתי"11 בערבית. השם הראשון, והוא המתואר, הוּשָת אהיה; והשם השני, אשר בו תיאר אותו, אהיה, הוא הוא ממש. הרי זה כאילו הוא אמר במפורש שהמתואר הוא התואר עצמו. זאת היתה הבהרה למשמעות שהוא נמצא שלא בתוקף מציאות12. הוא הביא אפוא סיכום משמעות זאת. וכך פירושה: "הנמצא אשר הוא הנמצא" או "מחויב-המציאות"13.
זה הדבר אשר ההוכחה המופתית מביאה אליו בהכרח, שיש דבר מחויב-המציאות אשר לא נעדר ולא ייעדר. את ההוכחה המופתית לכך עוד אבהיר14. כאשר הוא יתעלה הודיע לו [למשה] את הראיות15 אשר באמצעותן יאמת את מציאותו בעיני חכמיהם - שהרי אחרי זאת נאמר: לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג', 16) - והבטיח לו: "סופם שיבינו מה שמסרתי לך ויקבלו אותו", וזה הוא מה שאמר: ושמעו לקֹלך (שם, שם, 18). אז חזר [משה], עליו השלום, ואמר: "הם יקבלו באמצעות ההוכחות המופתיות השׂכליות האלה שיש בנמצא אלוה. מה תהיה הראיה שלי שאלוה נמצא זה שלחני?" - אז ניתן לו הנס.
התברר שדבריו: מה שמו (שם, שם, 13) משמעותם אינה אלא "מי הוא זה אשר אתה טוען ששלחך?" הוא אמר: מה שמו רק כדי לפאר ולהדר בפנייה, כאילו אמר: "עצמוּתך ואמיתתך16 אינן נסתרות מאף אחד, ואם ישאלוני בדבר שמך, מה המשמעות שעליה מורה השם?" הוא חשב למגונה שיפנה ויאמר שיש מישהו שאינו יודע את הנמצא הזה, והוא ייחס את אי-ידיעתם כלפי השם ולא כלפי הקרוי-בשם.
וכן השם יה מורה על משמעות הנצחיות-מעולם של המציאות. שדי נגזר מן די, כלומר, להיות מספיק17, והמלאכה היתה דַיָּם (שם, ל"ו, 7), והשין במשמעות אשר כמו [המתים] שכבר [מתו] (קהלת ד', 2). משמעותו [של "שדי"] תהיה אפוא אשר די. הכוונה בכך שאין הוא זקוק לזולתו לשם מציאות מה שהביא לידי מציאות ולא להמשך קיומו, אלא מציאותו יתעלה מספקת לשם כך.
וכן השם חסין נגזר מֵחֹסֶן, וחסון הוא כאלונים (עמוס ב', 9). וכן: צור הוא שם משותף, כפי שהסברנו18.
הרי שהתברר לך שהשמות כולם נגזרים או נאמרים בשיתוף, כמו צור ודומיו. ואין לו יתעלה שם בלתי-נגזר זולת שם בן ארבע אותיות, והוא השם המפורש, מכיוון שאין הוא מורה על תואר אלא על מציאות גרידא ולא זולת זה, מציאות מוחלטת כוללת שיהיה תמיד, כלומר, מחויב-המציאות.
הבן אפוא את תכלית הדברים!


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב