החלק הראשון
 
החלק הראשון - פרק ס"ה
[האיגרת אל התלמיד]
פתיחה
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'
פרק ה'
פרק ו'
פרק ז'
פרק ח'
פרק ט'
פרק י'
פרק י"א
פרק י"ב
פרק י"ג
פרק י"ד
פרק ט"ו
פרק ט"ז
פרק י"ז
פרק י"ח
פרק י"ט
פרק כ'
פרק כ"א
פרק כ"ב
פרק כ"ג
פרק כ"ד
פרק כ"ה
פרק כ"ו
פרק כ"ז
פרק כ"ח
פרק כ"ט
פרק ל'
פרק ל"א
פרק ל"ב
פרק ל"ג
פרק ל"ד
פרק ל"ה
פרק ל"ו
פרק ל"ז
פרק ל"ח
פרק ל"ט
פרק מ'
פרק מ"א
פרק מ"ב
פרק מ"ג
פרק מ"ד
פרק מ"ה
פרק מ"ו
פרק מ"ז
פרק מ"ח
פרק מ"ט
פרק נ'
פרק נ"א
פרק נ"ב
פרק נ"ג
פרק נ"ד
פרק נ"ה
פרק נ"ו
פרק נ"ז
פרק נ"ח
פרק נ"ט
פרק ס'
פרק ס"א
פרק ס"ב
פרק ס"ג
פרק ס"ד
פרק ס"ה
פרק ס"ו
פרק ס"ז
פרק ס"ח
פרק ס"ט
פרק ע'
פרק ע"א
פרק ע"ב
פרק ע"ג
פרק ע"ד
פרק ע"ה
פרק ע"ו
לאחר שהגעת אל הדרגה הזאת, שאתה יודע ידיעת-אמת שהאל יתעלה נמצא שלא בתוקף מציאוּת1, ואחד שלא בתוקף אחדות, איני סבור שאתה זקוק שתוסבר לך שלילת תואר הדיבור ממנו, מה גם שהאומה שלנו מסכימה פה אחד2 שהתורה נבראת. הכוונה בכך שהדיבור המיוחס לו נברא3. הוא יוחס לו רק מפני שהקול4 שאותו שמע משה, האל בראוֹ ויצרוֹ, כמו שברא את כל אשר בראוֹ ויצרוֹ5, ועוד יבוא דיון רב על הנבואה6. אך כאן הכוונה היא שלייחס לו את תואר הדיבור הוא כמו לייחס לו כתארים את כל המעשׂים הדומים למעשׂינו. על כן הודרכו הדעות7 לכך שיש ידיעה אלוהית אשר אותה הנביאים משיגים על-ידי שהאל דיבר אליהם ואמר להם, כדי שנדע שעניינים אלה אשר הם מעבירים אלינו מן האל אינם מחשבתם ושיקול-דעתם8 גרידא.
כבר הזכרנו עניינים אלה לפני-כן9. מטרת הפרק הזה היא רק שהדבור והאמירה הם ביטוי משותף10. הוא חל על ההגייה בלשון כגון דברו: משה ידבר (שמות י"ט, 19), ויאמר פרעה (שם, ה', 5).
והוא חל על העניין המצויר11 בשׂכל מבלי להגותו בפה. הוא אמר: ואמרתי אני בלבי... ודברתי בלבי (קהלת ב', 15); ולבך ידבר (משלי כ"ג, 33); לך אמר לבי (תהלים כ"ז, 8); ויאמר עשֹו בלבו (בראשית כ"ז, 41).
והוא חל על הרצון12: ויאמר להכות את דוד (שמואל ב', כ"א, 16), כאילו אמר: "ורצה להרוג אותו", כלומר, התכוון לזאת; הלהרגני אתה אומר (שמות ב', 14) - הסברו ומשמעותו: "התרצה להרוג אותי?"; ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר י"ד, 10), וגם זה תדיר.
כך, גם כל אמירה ודבור הבאות מיוחסות לאל הרי הן משתי המשמעויות האחרונות, כוונתי שהן או כינוי לחפץ ולרצון13, או כינוי לעניין המובן מן האל בין אם נודע על-ידי קול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה שעוד נבהיר אותן14, לא שהוא יתעלה דיבר באותיות וצלילים ולא שהוא בעל נפש שהעניינים יירשמו בנפשו15, באופן שבעצמוּתו יהיה עניין נוסף על עצמוּתו16. אלא עניינים אלה קשורים בו ומתייחסים אליו כמו שמתייחסים (אליו) המעשׂים כולם.
כינוי הרצון והחפץ17 "אמירה ודבור" הרי הוא בהתאם למשמעויות של שיתוף הביטוי הזה18, כפי שהבהרנו, וכן מתוך דימוי אלינו כפי שהסברנו לפני-כן19, שברגע הראשון אין האדם מבין כיצד נעשׂה מעשׂה אשר רוצים לעשׂות אותו, באמצעות הרצון20 גרידא. אלא, במבט ראשון הכרחי הוא שהרוצה את הדבר יעשׂה את הדבר שהוא רוצה שיימצא, או יצווה על זולתו לעשׂותו. לכן יוחס לאל בהשאלה הציווי שיהיה מה שהוא רוצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שכך יהיה ואז היה. זאת על דרך הדימוי אל מעשׂינו, נוסף לכך שביטוי זה מורה גם על המשמעות "רצה", כפי שהבהרנו. וכל מה שמופיע במעשֹה בראשית: ויאמר... ויאמר משמעותו חפץ או רצה21. זולתנו כבר הזכיר זאת22 והוא מפורסם מאוד. ההוכחה המופתית לכך, כוונתי לכך שהמאמרות היו רצונות23 ולא דיבורים, היא שדיבורים יהיו רק אל נמצא שיקבל ציווי זה24. כן דברו: בדבר ה' שמים נעשֹו (תהלים ל"ג, 6) משול לוברוח פיו כל צבאם (שם). כשם שפיו ורוח פיו הם הַשְׁאָלָה, כך דברו ומאמרו הם השאלה. הכוונה שהם באו לידי מציאות מתוך כוונתו וחפצו25 זה דבר שאינו נעלם מאף אחד מחכמינו המפורסמים. ואין צורך שאסביר שגם אמירה ודבור יש להם בלשון העברית משמעות אחת (כפי שמוכיח הפסוק): כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר (יהושע כ"ד, 27).

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב