החלק הראשון
 
החלק הראשון - פרק ע"ד
[האיגרת אל התלמיד]
פתיחה
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'
פרק ה'
פרק ו'
פרק ז'
פרק ח'
פרק ט'
פרק י'
פרק י"א
פרק י"ב
פרק י"ג
פרק י"ד
פרק ט"ו
פרק ט"ז
פרק י"ז
פרק י"ח
פרק י"ט
פרק כ'
פרק כ"א
פרק כ"ב
פרק כ"ג
פרק כ"ד
פרק כ"ה
פרק כ"ו
פרק כ"ז
פרק כ"ח
פרק כ"ט
פרק ל'
פרק ל"א
פרק ל"ב
פרק ל"ג
פרק ל"ד
פרק ל"ה
פרק ל"ו
פרק ל"ז
פרק ל"ח
פרק ל"ט
פרק מ'
פרק מ"א
פרק מ"ב
פרק מ"ג
פרק מ"ד
פרק מ"ה
פרק מ"ו
פרק מ"ז
פרק מ"ח
פרק מ"ט
פרק נ'
פרק נ"א
פרק נ"ב
פרק נ"ג
פרק נ"ד
פרק נ"ה
פרק נ"ו
פרק נ"ז
פרק נ"ח
פרק נ"ט
פרק ס'
פרק ס"א
פרק ס"ב
פרק ס"ג
פרק ס"ד
פרק ס"ה
פרק ס"ו
פרק ס"ז
פרק ס"ח
פרק ס"ט
פרק ע'
פרק ע"א
פרק ע"ב
פרק ע"ג
פרק ע"ד
פרק ע"ה
פרק ע"ו
בפרק זה אכלול למענך תיאור ראיותיהם של ה"מדברים" שהעולם מחודש. אל תדרוש ממני שאתאר לך זאת בביטויים שלהם ולא באריכות שלהם. אלא אודיע לך את כוונת כל אחד מהם1 וכיצד הוא מביא ראיה לקביעה שהעולם מחודש או לשלילת קדמותו. גם אעיר לך בקיצור על ההנחות שהתבסס עליהן בעל אותה שיטה. כאשר תקרא בכתביהם המנוסחים באריכות ובחיבוריהם המפורסמים לא תמצא עניין נוסף על מה שתבין מדברַי אלה על הבאת הראיות שלהם למטרה זאת2. אלא תמצא יתר אריכות דברים וביטויים מרשימים ויפים. לעתים יש שהם מנוסחים בפרוזה מחורזת או בהקבלת צלעות, ונבחרה להם לשון צחה וברורה. לעתים יש שעורפלו הביטויים, שנתכוונו בזאת להדהים את השומע ולהבהיל את המתבונן. כן גם תמצא בחיבוריהם הרבה מאוד חזרות על עניינים, העלאת ספקות ופתרונם - לטענתם - והתנגדות למי שחולק עליהם.
הדרך הראשונה3
אחד מהם טען שממחודש אחד ניתן להביא ראיה שהעולם מחודש. כגון שתאמר שפרט אחד, ראובן, אשר היה טיפת-זרע ועבר ממצב למצב עד שהגיע לשלמותו - אי-אפשר שהוא אשר שינה את עצמו והעביר את עצמו ממצב למצב, אלא יש לו מְשַנֶה מחוץ לו. הרי שהתבררה הזדקקותו ליוצר אשר שכלל את מבנהו והעביר אותו ממצב למצב. דומה הדבר באשר לדקל זה4 וזולתו. וכן דומה הדבר, לדבריו, לגבי העולם בכללותו. אתה רואה אפוא שזה מאמין שכּל דין המצוי לגוף כלשהו, חייבים לדון בו כל גוף5.
דרך שנייה6
הם גם אמרו שמחידושו של פרט אחד מן הפרטים הנולדים זה מזה מוכח שהעולם כולו מחודש7. ביאורו של דבר הוא שראובן זה8 לא היה. אחרי-כן היה. אם היה9 אי-אפשר אלא (שנתהווה) מן יעקב אביו. אביו אף הוא מחודש, ואם היה אי-אפשר שנתהווה אביו אלא מיצחק סבו. יצחק אף הוא מחודש. כך יימשך הדבר עד אינסוף. אבל הם הניחו שאינסוף מבחינה זאת אינו אפשרי כפי שביארנו בהנחה האחת-עשׂרה מהנחותיהם10.
כמו כן אִילו הגעת, למשל, אל איש ראשון שאין לו אב והוא אדם, היתה מתחייבת השאלה ממה נתהווה אדם זה. אתה תאמר למשל: מעפר. אז היתה מתחייבת השאלה: ממה נתהווה עפר זה? אזי עונים, למשל: ממים. ושואלים: ממה נתהוו המים? לדבריהם דבר זה נמשך בהכרח עד אינסוף. וזה בלתי-אפשרי. או שתגיע לכך שדבר-מה נמצא לאחר ההֶעְדֵּר הגמור וזאת היא האמת. ושם נפסקת השאלה. זאת היא, לדבריהם, הוכחה מופתית שהעולם נמצא לאחר ההֶעְדֵּר הגמור המוחלט11.
דרך שלישית12
הם אמרו: העצמים13 של העולם לא יהיו בשום פנים אלא מקובצים או מפורדים. עתים מתקבצים עצמים ונפרדים אחרים. ברור וגלוי שמצד עצמוּתם אין הם מוכרחים להתקבץ בלבד ולא להיפרד בלבד, שהרי אִילו עצמוּתם וטבעם היו קובעים שיהיו מפורדים בלבד - לא היו מתקבצים לעולם. וכן לו עצמוּתם ואמיתתם היו קובעות שיהיו רק מקובצים - לא היו נפרדים לעולם. מכאן שלא הפירוד ראוי להם יותר מן ההתקבצות ולא ההתקבצות ראויה להם יותר מן הפירוד. מכאן שהיות חלקם מקובצים, חלקם מפורדים, וחלקם במצבים מתחלפים: לפעמים מתקבצים ולפעמים נפרדים - הוא ראיה שהם, רצוני לומר העצמים האלה, צריכים למי שיקבץ את המתקבץ מהם ולמי שיפריד את הנפרד מהם.
זאת, לדבריהם, ראיה להיות העולם מחודש. ברור לך, שבעל השיטה הזאת השתמש בהנחה הראשונה מהנחותיהם14 ובכל מה שמתחייב ממנה.
דרך רביעית15
הם אמרו: העולם כולו מורכב מעצמים ו"מקרים". שום עצם לא יהיה בלי "מקרה" או "מקרים"16. ה"מקרים" כולם מחודשים17. מתחייב אפוא שהעצם הנושׂא אותם יהיה מחודש, כי כל מה שקשור למחודשים ולא יהיה מבלעדיהם - מחודש אף הוא. לכן העולם כולו מחודש.
ואם יאמר האומר: "אולי אין העצם מחודש. ה'מקרים' הם המחודשים הבאים עליו ברציפות בזה-אחר-זה עד אינסוף"; הם אומרים: "אזי היה מתחייב שיהיו אינסוף מחודשים", דבר שהם הניחו שהוא בלתי-אפשרי18. זאת היא, לדעתם, השיטה המפוקחת ביותר והטובה ביותר, עד שרבים חשבו אותה להוכחה מופתית.
לצורך שיטה זו קיבלו שלוש הנחות הדרושות למה שאינו נעלם מבעלי-העיון: אחת מהן שאינסוף (דברים הבאים) בזה-אחר-זה בלתי-אפשרי18. השנייה שכּל המקרים מחודשים19. אך היריב שלנו, הטוען לקדמות העולם חולק עלינו לגבי "מקרה" אחד והוא התנועה הסיבובית, כי אריסטו טוען שהתנועה הסיבובית אינה מתהווה ואינה כלה. לכן לשיטתו אותו מתנועע אשר לו נמצאת התנועה הזאת אינו מתהווה ואינו כלה20. אין לנו אפוא תועלת בקביעה ששאר המקרים מחודשים, אשר היריב שלנו אינו חולק על היותם מחודשים, וטוען שהם באים ברציפות בזה-אחר-זה על מה שאינו מחודש בסיבוב. כך הוא טוען רק לגבי ה"מקרה" הזה, דהיינו, התנועה הסיבובית, כלומר, תנועת ה"גלגל", שהוא אינו מחודש21 ואין הוא מקרה ממין המקרים המחודשים. על מקרה זה לבדו יש לחקור ולהבהיר שהוא מחודש.
ההנחה השלישית שאותה קיבל בעל השיטה הזאת היא שאין נמצא מוחש זולת העצם וה"מקרה", כוונתי לעצם הבודד וה"מקרים" שלו שהוא מאמין בהם22.
אבל אם הגוף מורכב מחומר וצורה, כפי שהוכיח היריב שלנו בהוכחה מופתית, יש להוכיח בהוכחה מופתית שהחומר הראשון והצורה הראשונה מתהווים וכלים23. אז אפשר יהיה להוכיח בהוכחה מופתית שהעולם מחודש.
דרך חמישית24
היא דרך ה"ייחוד". את הדרך הזאת הם מעדיפים מאוד מאוד. עניינה חוזר למה שביארתי לך בהנחה העשׂירית שלהם. שכן הוא מכוון את מחשבתו אל העולם כולו או לאיזה חלק מחלקיו שהוא רוצה ואומר: זה אפשר שיהיה כפי שהוא בתבניתו ומידתו וב"מקרים" אלה הנמצאים בו, ובזמן הזה ובמקום זה אשר הוא נמצא בהם25. ואפשר שיהיה גדול יותר או קטן יותר או שונה מן התבנית הזאת או נושׂא "מקרים" אחרים כלשהם, או שיימצא26 לפני זמן הימצאו27 או אחריו או במקום אחר מן המקום הזה. ייחודו בתבנית מסוימת או במידה או במקום או ב"מקרה" מסוים או בזמן מיוחד28, למרות שמה ששונה מכל זאת הוא אפשרי - כל זה יהיה אפוא ראיה ל"מייחד" בוחר אשר רצה באחד משני האפשריים29. הצורך של העולם כולו או של חלק כלשהו מחלקיו למייחד הוא אפוא ראיה להיותו מחודש, שהרי אין הבדל בין שתאמר: "מייחד", או "פועל", או "בורא", או "ממציא", או "מחדש", או "מתכוון". בכולם מתכוונים למשמעות אחת.
הם מפצלים את הראיה הזאת לפרטים רבים מאוד, כלליים ומיוחדים, כך שהם אומרים: אין ראוי יותר שתהיה הארץ מתחת למים משתהא מעל למים30. ובכן, מי ייחד לה מקום? אין ראוי לה לשמש יותר להיות עגולה משתהא מרובעת או משולשת, שהרי יחס כל התבניות אל הגופים בעלי התבניות הוא יחס אחד. ובכן מי ייחד לשמש את התבנית הזאת? כך הם לומדים לקח מפרטיו של העולם כולו, עד כדי כך שבראותם פרחים בעלי צבעים שונים הם מתפלאים וראיה זו מתחזקת בעיניהם. הם אומרים: זאת היא אותה אדמה ואותם מים. ובכן בגלל מה פרחים אלה צהובים ואלה אדומים? התהיה כזאת אם לא על-ידי מייחד? והמייחד הזה הוא האל. העולם כולו צריך אפוא למי שייחד את כולו ואת כל חלק מחלקיו באחת מן האפשרויות31. כל זה מחויב כאשר מקבלים את ההנחה העשׂירית32.
יתר על כן, חלק מן הטוענים לקדמות העולם אינם חולקים עלינו באשר ל"ייחוד", כפי שנסביר33. כללו של דבר, בעינַי זאת היא הדרך הטובה ביותר. יש לי עליה דעה, שעוד תשמע אותה34.
דרך שישית35
אחד המאוחרים טען שנזדמנה לו דרך טובה מאוד, טובה מכל דרך שקדמה והיא הכרעת המציאות על ההֶעְדֵּר. הוא אמר: העולם אפשרי-המציאות לדעת כל אחד. שהרי אִילו היה מחויב-המציאות36 היה הוא האלוה. ואנו מתווכחים רק עם מי שקובע שהאלוה נמצא ואומר שהעולם קדום. האפשרי הוא מה שאפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא והמציאות לא ראויה לו יותר מן ההֶעְדֵּר. העובדה שאפשרי-המציאות נמצא אף-על-פי שמציאותו והֶעְדֵּרו דינם שווה37 היא ראיה למכריע שהכריע את מציאותו על הֶעְדֵּרו.
הדרך הזאת משכנעת מאוד38. היא ענף מענפי ה"ייחוד" שהוזכר לעיל, אלא שהחליף את המלה "מייחד" ב"מכריע", והחליף את מצבי הנמצא במציאותו של הנמצא.
הוא הטעה אותנו - או טעה - באשר למשמעות של דברי האומר "העולם אפשרי- המציאות". כי יריבנו, המאמין בקדמות העולם, מציין בשם "אפשרי", באומרו: "העולם אפשרי-המציאות", משהו אחר מן המשמעות שמציין בו ה"מדבר", כפי שנסביר39.
דבריו "העולם צריך למכריע שיכריע את מציאותו על הֶעְדֵּרו" הם נושׂא לדמיון-שווא גדול מאוד, כי ההכרעה והייחוד יהיו רק לגבי נמצא כלשהו המקבל שני ניגודים או שני (דברים) שונים במידה שווה. ואז נאמר: מכיוון שמצאנו אותו במצב מסוים ולא מצאנוהו במצב השני - זאת ראיה ליוצר מתכוון, כגון שתאמר: "נחושת זאת אינה ראויה יותר לקבל צורת כד מלקבל צורת מנורה". לכן כאשר אנו מוצאים שהיא מנורה או כד, אנו יודעים בהכרח שמייחד ומכוון התכוון לאחד משני האפשריים האלה. הרי שהתברר שהנחושת נמצאת. ושני האפשריים המיוחסים לה נעדרים ממנה לפני הכרעת המכריע. אבל דבר נמצא אשר חולקים לגביו אם מציאותו כך היתה מעולם ותהיה לעולם או שנמצא לאחר הֶעְדֵּר - אין להעלות על הדעת40 ביחס אליו את המשמעות הזאת ואין לומר "מי הכריע את מציאותו על הֶעְדֵּרו?" אלא לאחר שמודים שהוא נמצא לאחר הֶעְדֵּר. שהרי זה הדבר שבו חולקים. אך אם אנו מבינים את מציאותו והֶעְדֵּרו מבחינה מנטאלית41, חוזרים אנו אל ההנחה העשׂירית עצמה, דהיינו, התחשבות בדמיונות ודמיונות-שווא ולא התחשבות בנמצאים ובמושׂכלות. שהרי היריב, המאמין בקדמות העולם, סובר שמה שאנו מדמים שהוא נעדר משול למה שאנו מדמים כל נמנע המופיע בדמיון.
אין המטרה לסתור את דעותיהם. ביארתי לך שדרך זאת, אשר חשבו שהיא דרך שונה מזו שקדמה, אינה נכונה. אלא דינה כדין מה שקודם לה, מבחינת הנחת אותה אפשרות42 ידועה.
דרך שביעית43
כן אמר אחד החדשים, שהוא מוכיח את חידוש העולם על-ידי מה שאומרים הפילוסופים בדבר הישארות הנפשות. הוא אמר: אִילו העולם היה קדום, מספר האנשים שמתו בעבר שאין לו ראשית היה אינסופי. מכאן שהיו אז נפשות שאין סוף למספרן נמצאות יחד. והרי זה מן הדברים ששקריותם הוכחה בהוכחה מופתית בלי ספק, כוונתי למציאותם יחד של דברים הניתנים לספירה שאין סוף למספרם44.
זאת היא דרך מוזרה, שהרי ביאר את הדבר הנעלם על-ידי דבר יותר נעלם ממנו. על זאת ייאמר באמת המשל השגור בפי דוברי ארמית: ערבך ערבא צריך45. כביכול, כבר הוכחה לו לאותו אדם בהוכחה מופתית הישארות הנפשות והוא ידע באיזו צורה הן נשארות ומה הוא הדבר הנשאר, שהוא מביא ראיה מכאן! אם היתה מטרתו לחייב את יריבו46 להטיל ספק - אותו יריב המאמין בקדמות העולם עם שהוא מאמין בהישארות הנפשות - אזי היה זה מתחייב, אם היה היריב גם כן מודה לזה שמעורר את הספק במה שהוא מדמה בדברו על הישארות הנפש. אולם כמה מאחרוני הפילוסופים פתרו ספק זה באומרם שהנפשות הנשארות אינן גופים בעלי מקום ותנוחה, שמציאות אינסוף מהן תהא נמנעת. יודע אתה שדברים נבדלים אלה, כוונתי אשר אין להם גופים, ולא כוח בגוף, אלא שהם שׂכלים, אין להעלות על הדעת47 לגביהם ריבוי כלל בשום אופן שהוא, אלא אם כן חלקם יהיה סיבה למציאות חלקם, שאז היתה חלה הבחנה בהיות זה עילה וזה - עלול48. אך הדבר שנשאר מראובן אינו עילה ולא עלול לדבר שנשאר משמעון. לכן הכל יהיה אחד במספר, כפי שהבהיר אבו בכר אבן אלצאיג49, הוא ואחרים שנחלצו לדון בשאלות מעורפלות אלה50. ובסיכום, לא מן הדברים הנסתרים האלה אשר הדעת51 אינה מסוגלת לציירן52 לוקחים הנחות אשר בהן מבהירים דברים אחרים.
דע שכּל מי שמבקש להוכיח את חידוש העולם או לשלול את קדמותו באמצעות דרכים אלה של ה"מדברים", אין לו מנוס, בהכרח, מלהשתמש באחת משתי הנחות אלה או בשתיהן, דהיינו, ההנחה העשׂירית, כוונתי לאפשרות המנטאלית53, כדי להוכיח את קיום המייחד, או ההנחה האחת-עשׂרה, דהיינו, אי-האפשרות של אינסוף בזה-אחר-זה. את ההנחה הזאת מאמתים באופנים שונים. או שיכוון בעל הראָיה אל אחד המינים שפרטיו מתהווים וכלים ויכוון בדעתו54 אל זמן שעבר, ואז יתחייב על-פי אמונת הקדמות שכּל הפרטים מאותו מין מאותו זמן מסוים עד מה שקדם לו ללא התחלה - הם אינסופיים. כמו כן כל הפרטים ממין זה עצמו מאלף שנה - למשל - לאחר אותו זמן שהנחנו אותו עד מה שקדם לו ללא התחלה - אינסופיים. אבל הסכום האחרון גדול מן הסכום הראשון במספר הנולדים באותן אלף שנים. מתחייב להם55 - לטענתם - על-פי שיקול זה שיהיה אינסוף מרובה מאינסוף56. כן הם גם עושים באשר לסיבובי ה"גלגלים" ומתחייב להם55 מהם - לטענתם - שאינסוף סיבובים מרובה מאינסוף סיבובים57. יש גם שמשווים בין סיבובי "גלגל" אחד וסיבובי "גלגל" אחר אטי ממנו וכל אחד מהם אינסופי. כך הם עושים בכל "מקרה" מן ה"מקרים" המחודשים. הם מונים את פרטיהם הנעדרים ומדמים כאילו הם נמצאים וכאילו הם בעלי התחלה. לאחר מכן הם מוסיפים על פרי-דמיון-שווא זה או גורעים ממנו. כל אלה דברים שמקורם בדמיון-שווא, ואינם מציאותיים.
אבו נצר אלפאראבי58 הפריך את ההנחה הזאת וחשף את צדדי דמיון-השווא59 בכל פרטיה, כפי שתמצא זאת ברור וגלוי כאשר תתבונן ללא קנאות60 בספרו הידוע בשם "הנמצאים המשתנים"61.
אלה הם אפוא עיקרי דרכי ה"מדברים" להוכיח את חידוש העולם. ולאחר שהוכח להם בראיות אלה שהעולם מחודש, מתחייב בהכרח שיש לו יוצר שחידש אותו בכוונה, רצון ובחירה. לאחר מכן הבהירו שהוא אחד בדרכים שאותם נבאר לך בפרק הבא.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב