החלק השני
 
החלק השני - פרק א'
בהתאם להנחה העשׂרים-וחמש1 מתחייב שיש מניע אשר הניע את החומר של (עולמנו) המתהווה והכָּלֶה הזה לקבל את הצורה. וכאשר חוקרים מה הניע את המניע הקרוב הזה2, מתחייב בהכרח שיימצא לו מניע אחר או ממינו או לא ממינו. כי התנועה נמצאת בארבע קטגוריות3, ו"תנועה" נאמרת עליהן בהכללה כפי שציינו בהנחה הרביעית. אך זה לא נמשך לאינסוף כפי שציינו בהנחה השלישית4. מצאנו אפוא שכּל תנועה נובעת בעקיפין מתנועת הגוף החמישי5. שם (השרשרת הסיבתית) נפסקת, ומתנועה זאת (של הגוף החמישי) מסתעף ומשתלשל כל מניע ומכין6 בעולם השפל כולו.
הגלגל נע תנועת העתקה7 שהיא הקדומה בתנועות כפי שצוין בהנחה הארבע-עשׂרה. כמו כן כל תנועת העתקה נובעת אף היא בעקיפין מתנועת הגלגל8. כאילו אמרת שאבן מסוימת הנעה, הניע אותה מקל, את המקל הניעה יד, את היד הניעו גידים, את הגידים הניעו שרירים, את השרירים הניעו עצבים ואת העצבים הניע החום הטבעי9, ואת החום הטבעי הניעה הצורה אשר בו10 והיא המניע הראשון ללא ספק. מה שגרם למניע זה להניע יכולה להיות דעה11, למשל. כגון שתוגש אבן זאת על-ידי מכה במקל אל אשנב כדי לסתום אותו שלא תיכנס בעדו הרוח הנושבת. המניע את הרוח ומוליד את נשיבתה הוא תנועת הגלגל. כך אתה מוצא שכּל סיבה של התהוות וכליון נובעת בעקיפין12 מתנועת הגלגל.
מכיוון שהגענו אל גלגל נע זה, מתחייב שיהיה לו מניע על-פי הנאמר בהנחה השבע-עשׂרה13. מניעו מוכרח להיות או בו או מחוץ לו. זאת היא חלוקה14 הכרחית. אם מניע זה הוא מחוץ לגלגל, לא יוכל להיות אלא גוף או לא גוף; ואז (במקרה שאינו גוף) לא ייאמר עליו שהוא מחוץ לו אלא שהוא נבדל ממנו. כי על מה שאיננו גוף אין אומרים שהוא מחוץ לגוף אלא בהרחבת הלשון15. ואם מניעו, כלומר מניע הגלגל, הוא בתוכו, מניע זה לא יוכל להיות אלא או כוח המתפשט בכל גופו ומתחלק בהיחלקו, כמו החום באש, או כוח בלתי-מתחלק, כמו הנפש והשׂכל16, כפי שכבר נאמר בהנחה העשׂירית17. יוצא אפוא שמניע הגלגל הוא בהכרח אחד מארבעה אלה18: או גוף אחר מחוץ לו, או נבדל19, או כוח מתפשט בו, או כוח בלתי-מתחלק.
(החלופה) הראשונה, שיהיה מניע הגלגל גוף אחר מחוץ לו היא בלתי-אפשרית, כפי שאתאר, שכן בהיותו גוף הוא ינוע בהניעו, כמו שצוין בהנחה התשיעית20. ומכיוון שגוף שישי21 זה אף הוא ינוע בשעה שהוא מניע, מתחייב שגוף שביעי יניע אותו, וגם זה ינוע. מכאן מתחייבת מציאות גופים שאין סוף למספרם ואז ינוע הגלגל. וזה בלתי-אפשרי כמו שכבר נאמר בהנחה השנייה22.
החלופה השלישית, דהיינו, שיהיה מניע הגלגל כוח המתפשט בו, גם היא בלתי- אפשרית, כפי שאתאר, כי הגלגל הוא גוף ולפיכך הוא בהכרח סופי כפי שכבר נאמר בהנחה הראשונה23. לכן כוחו סופי, כפי שהוזכר בהנחה השתים-עשׂרה24, ונחלק בהיחלקו, כפי שהוזכר בהנחה האחת-עשׂרה25. ואין הוא מניע עד אינסוף, כפי שהנחנו בהנחה העשׂרים-ושש26.
החלופה הרביעית, אף היא בלתי-אפשרית. והיא שמניע הגלגל יהיה כוח בלתי נחלק שבתוך הגלגל כמו, למשל, נפש האדם באדם. אי-אפשר שיהיה אותו מניע לבדו סיבה לתנועה המתמדת, אף-על-פי שאין הוא נחלק. ביאור הדבר הוא שאם זה הוא מניעו הראשון (של הגלגל), הרי מניע זה נע במקרה כפי שהוזכר בהנחה השישית27. אני אוסיף כאן הסבר: אם, למשל, נפשו של אדם, שהיא צורתו, מניעה אותו לעלות מן הבית אל עליית-הגג, הרי גופו הוא אשר נע בעצם והנפש היא המניע הראשון בעצם, אך היא נעה במקרה, כי בהיעתק הגוף מן הבית אל עליית-הגג נעתקה הנפש שהיתה בבית והגיעה אל עליית-הגג, וכאשר נחה הנעת הנפש, נח זה שנע בגללה28, דהיינו הגוף. ועם מנוחת הגוף מתבטלת התנועה המקרית שהיתה לנפש29. וכל מה שנע במקרה, בהכרח ינוח, כפי שצוין בהנחה השמינית, וכאשר הוא נח, ינוח מה שנע בגללו.
מכאן מתחייב שלאותו מניע ראשון תהיה בהכרח סיבה אחרת מחוץ למכלול המורכב ממניע ונע. כאשר נוכחת אותה סיבה, אשר היא התחלת התנועה30, יניע המניע הראשון, שהוא בתוך אותו מכלול, את מה שעשׂוי לנוע בו. וכאשר אין הסיבה נוכחת - הוא נח. מסיבה זאת אין הגופים של בעלי-החיים נעים תמיד אף-על-פי שבכל אחד מהם יש מניע ראשון שאינו מתחלק31. כי המניע אותם אינו מניע תמיד בעצם, אלא מה שמעורר אותו להניע הם דברים חיצוניים לו: או בקשת משהו מתאים, או בריחה ממשהו מנוגד32 או דמיון, או ציור33 אצל אלה שיש להם ציור ואזי הוא יניע. וכאשר הוא מניע, הוא נע במקרה ולכן אין מנוס מכך שינוח כפי שציינו. אילו מניע הגלגל היה בו באופן כזה, לא היה אפשר שינוע תנועה נצחית34. ואם תנועה זאת היא תמידית ונצחית כפי שציין יריבנו - וזה אפשר כפי שצוין בהנחה השלוש-עשׂרה35 - אזי מתחייב מכך בהכרח, על-פי דעה זאת, שתהיה הסיבה הראשונה לתנועת הגלגל לפי החלופה השנייה, כוונתי שהיא "נבדלת" מן הגלגל כמו שהחלוקה מצריכה זאת36.
הוכח אפוא הוכחה מופתית שאם הגלגל נע בתנועה נצחית תמידית, הכרחי שמניעו הראשון37 יהיה לא גוף ולא כוח בגוף כלל באופן שלא תהיה למניע זה38 תנועה לא בעצם ולא במקרה. לכן לא יהיה ניתן לחלוקה ולא לשינוי כמו שהוזכר בהנחה השביעית והחמישית39. זה הוא האלוה יתגדל שמו, דהיינו, הסיבה הראשונה המניעה את הגלגל40. ואי-אפשר שיהיה שניים או יותר בגלל חוסר-האפשרות של ריבוי דברים נבדלים אשר אינם גוף, אלא אם כן אחד מהם עילה והשני עלול, כפי שצוין בהנחה השש-עשׂרה. וכבר התברר שגם הזמן אינו חל עליו, מכיוון שהתנועה נמנעת לגביו, כמו שהוזכר בהנחה החמש-עשׂרה41. עיון זה הוכיח אפוא הוכחה מופתית שאי-אפשר שהגלגל יניע את עצמו תנועה נצחית, ושהסיבה הראשונה להנעתו אינה גוף ולא כוח בגוף, וכי הוא אחד אשר אינו משתנה, מכיוון שאין מציאותו קשורה לזמן. אלה הם שלושת המבוקשים אשר המעולים שבפילוסופים הוכיחו אותם הוכחה מופתית42.
עיון שני שלהם43
אריסטו הקדים הנחה, והיא שכאשר נמצא דבר אחד מורכב משני דברים, ואחד משני הדברים נמצא לחוד מחוץ לדבר המורכב הזה מתחייב בהכרח שגם הדבר השני יימצא מחוץ לאותו דבר מורכב, שכן אילו היתה מציאותם מחייבת שלא יימצאו אלא ביחד - כמו החומר והצורה הטבעית - לא היה אחד מהם נמצא מבלי השני בשום אופן. מציאותו של אחד מהם לחוד היא אפוא ראיה להֶעְדֵּר תלות הדדית44, ומכאן שהשני יימצא בהכרח (לבדו). משל לדבר: אם נמצא "סנג'בין"45, ונמצא גם הדבש לבד, מתחייב בהכרח שיימצא גם החומץ לבד. אחרי שהוא הסביר הנחה זאת, אמר: אנו מוצאים דברים רבים המורכבים ממניע ונע, כלומר שהם מניעים את זולתם, ומונעים על-ידי זולתם בשעה שהם מניעים. זה ברור לגבי כל המניעים האמצעיים46. ואנו מוצאים נע שאינו מניע כלל. זה הוא הנע האחרון. מתחייב אפוא בהכרח שיימצא מניע שאינו נע כלל. וזה הוא המניע הראשון47. ומכיוון שאין אפשרית בו תנועה, אין הוא מתחלק ואינו גוף ואין הזמן חל עליו, כפי שהתברר בהוכחה המופתית הקודמת.
עיון פילוסופי שלישי בעניין זה לקוח מדברי אריסטו48,
אף כי הביאו למטרה אחרת
וזה סדר הדברים: אין ספק שיש דברים נמצאים, והם הנמצאים האלה המושגים בחושים. ויש רק שלוש אפשרויות - וזאת חלוקה49 הכרחית: או שהנמצאים כולם אינם מתהווים ואינם כָּלים, או שכולם מתהווים וכָלים, או שחלקם מתהווים וכלים וחלקם לא מתהווים ולא כָלים. ברור שהחלופה הראשונה אינה אפשרית, כי בעינינו אנו רואים נמצאים רבים המתהווים וכלים. גם החלופה השנייה אינה אפשרית. ביאור הדבר, שאילו ההתהוות והכליון היו חלים על כל נמצא, וכל הנמצאים אפשר היה שיתהוו ויכלו מצד המין - היה הכרח שדבר זה יקרה, כפי שאתה יודע50, והיה מתחייב שהם, כלומר הנמצאים כולם, יכלו בהכרח51. ואם כָּלים כולם, אי-אפשר ששום דבר יבוא לידי מציאות, מכיוון שלא נשאר מי שיביא דבר לידי מציאות. לפיכך היה מתחייב שלא יהיה שום דבר נמצא כלל, והרי אנו בעינינו רואים דברים רבים נמצאים, והנה אנו נמצאים. מתחייב אפוא בהכרח על-פי עיון זה, שאם יש נמצאים המתהווים וכלים, כפי שאנו רואים בעינינו, שיש איזשהו נמצא אשר אינו מתהווה ואינו כלה. נמצא לא-מתהווה ולא-כלה זה אין בו אפשרות של כליון כלל, אלא הוא מחויב-המציאות, לא אפשרי-המציאות.
הוא אמר גם כן שהיותו מחויב-המציאות מוכרח להיות או מבחינת עצמו, או מבחינת סיבתו - באופן שמציאותו והֶעְדֵּרו אפשריים מבחינת עצמו, אך מחויבים מבחינת סיבתו, אזי סיבתו היא מחויבת-המציאות כפי שצוין בהנחה התשע-עשׂרה52. הוכח אפוא הוכחה מופתית שבהכרח אין מנוס מכך שיימצא מחויב-המציאות מבחינת עצמו, ושלולא הוא לא היה קיים נמצא כלל, לא מתהווה וכלה, ולא מה שאינו מתהווה ולא כלה - אם יש דבר הנמצא בצורה כזאת53, כפי שאומר אריסטו, דהיינו, שאינו מתהווה ולא כלה מכיוון שהוא עלול על-ידי עילה מחויבת-המציאות. זאת הוכחה מופתית שאין בה ספק והיא אינה ניתנת לדחייה ולא לוויכוח אלא מצד מי שאינו מכיר את דרך ההוכחה המופתית.
עוד נֹאמר שמתחייב בהכרח שאין סיבה למציאותו של שום מחויב-המציאות מבחינת עצמו, כפי שצוין בהנחה העשׂרים, ושאין בו ריבוי עניינים כלל, כפי שצוין בהנחה העשׂרים-ואחת54. מכאן נובע בהכרח שהוא לא יהיה גוף ולא כוח בגוף כפי שצוין בהנחה העשׂרים-ושתיים55.
על-פי העיון הזה הוכח אפוא בהוכחה מופתית שיש בהכרח נמצא מחויב-המציאות מבחינת עצמו, והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין הרכבה בו. לכן אין הוא גוף ולא כוח בגוף, וזה הוא האלוה יתגדל שמו. כמו כן יוכח בקלות בהוכחה מופתית שחיוב-המציאות מבחינת העצמוּת אי-אפשר שיהיה לשניים, שאז היה המין של חיוב-המציאות עניין נוסף על עצמוּתו של כל אחד משניהם56, ואף אחד מהם לא היה מחויב-המציאות בעצמוּתו בלבד, אלא מחויב על-ידי אותו עניין שהוא המין של חיוב-המציאות אשר נמצא לזה ולזולתו. ומובהר במספר אופנים שהשניות, הדומה והנוגד אינם אפשריים במחויב-המציאות בשום אופן. הטעם57 לכל זה הוא הפשטות הגמורה והשלמות הגמורה, כך שדבר ממינו אינו עודף ממנו חוץ לעצמוּתו, ועילה וסיבה נעדרות מכל בחינה. על כן אין בו שיתוף כלל.
עיון רביעי, פילוסופי אף הוא58
ידוע שאנו רואים תמיד דברים שהם בכוח והם יוצאים אל הפֹּעַל, וכל מה שיוצא מן הכוח אל הפֹּעַל יש לו מוציא מחוץ לו כפי שהוזכר בהנחה השמונה-עשׂרה. ברור כמו כן שהמוציא הזה היה מוציא בכוח ואחרי-כן הפך למוציא בפֹעַל. ועילת היותו בכוח - היא מניעה מצד עצמו או יחס כלשהו - שהיה קודם-לכן מסולק - בינו לבין מה שהוציאוֹ לַפֹּעַל, וכאשר התקיים היחס הזה הוא הוציא בְּפֹעַל. וכל אחד משני אלה מצריך בהכרח מוציא לַפֹּעַל או מסיר מניעה. אותו דבר יש לומר לגבי המוציא לַפֹּעַל השני או מסיר המניעה. אך דבר זה לא יימשך לאינסוף אלא אין מנוס מכך שנגיע אל מוציא מן הכוח אל הפֹּעַל שהוא נמצא תמיד במצב אחד, שלגביו אין "בכוח" כלל, כלומר שאין בעצמוּתו שום דבר בכוח, כי אילו היתה בעצמוּתו אפשרות, הוא היה עשוי להֶעְדֵּר כפי שנזכר בהנחה העשׂרים-ושלוש59. ואי-אפשר שהוא יהיה בעל חומר, אלא הוא נבדל כפי שנאמר בהנחה העשׂרים-וארבע60, והנבדל שאין בו אפשרות כלל, אלא הוא נמצא בעצמוּתו, הוא האלוה. וכבר התברר שאין הוא גוף ולכן הוא אחד, כפי שצוין בהנחה השש-עשׂרה61.
כל אלה שיטות הוכחה מופתיות למציאות אלוה אחד אשר אינו גוף ואינו כוח בגוף, על בסיס אמונה בקדמות העולם.
והנה עוד דרך מופתית לשלילת הגשמות והוכחת הייחוד
אִילו היו שני אלוֹהוֹת היה מתחייב בהכרח שיהיה לשניהם עניין אחד המשותף להם, וזה העניין אשר בו ראוי כל אחד מהם להיות אלוה. והיה להם בהכרח עניין אחר אשר בו היתה חלה המובחנות62 ונעשו שניים, אם מפני שבכל אחד מהם יש עניין אחר מן העניין שיש בשני, ואז כל אחד משניהם מורכב משני עניינים ואף אחד משניהם אינו סיבה ראשונה ולא מחויב-המציאות מבחינת עצמו, אלא כל אחד מהם מסובב על-ידי סיבות כמו שהוסבר בהנחה התשע-עשׂרה63. ואם עניין המובחנות נמצא באחד מהם, הרי זה שבו יש שני עניינים אינו מחויב-המציאות בעצמו.
דרך אחרת בייחוד64
כבר התאמת על סמך הוכחה מופתית65 שכּל הנמצא הוא כפרט אחד שחלקיו קשורים זה בזה ושכוחות הגלגלים מתפשטים בחומר שפל זה ומעצבים אותו66. עם זאת אי-אפשר - כפי שכבר הוכח - שאלוה אחד יתייחס באופן בלעדי לחלק מחלקי הנמצא ואלוה שני יתייחס באופן בלעדי לחלק אחר. שכן זה קשור בזה. לא נותרות אלא החלופות67 שזה יפעל זמן-מה וזה יפעל זמן-מה, או ששניהם יפעלו תמיד ביחד באופן ששום מעשׂה מן המעשׂים לא יתבצע אלא על-ידי שניהם יחד. מכמה בחינות אי-אפשר שזה יפעל זמן-מה וזה יפעל זמן-מה מפני שאם בזמן שהאחד פועל יש אפשרות שהשני יפעל - מה הסיבה המחייבת שיפעל זה וייבטל זה? ואם נמנע מן השני לפעול בזמן שפועל בו הראשון - יש סיבה אחרת שחייבה שאפשר לזה לפעול ונמנע מן ההוא68, שהרי בזמן כולו אין שוני, והמצע לעשׂייה הוא אחד אשר חלקיו קשורים זה בזה כפי שהסברנו. ועוד: הזמן יחול על כל אחד מהם, שהרי עשׂייתו קשורה בזמן. ועוד: כל אחד מהם יצא אל הפֹּעַל בשעה שהוא עושׂה מה שהוא עושׂה, ולכן כל אחד משניהם יזדקק למוציא מן הכוח אל הפֹּעַל. ועוד: בעצמוּתו של כל אחד מהם תהיה אפשרות.
בלתי-אפשרי גם כן ששניהם יפעלו תמיד ביחד את כל מה שיש בנמצא באופן שאף אחד מהם לא יפעל בלעדי השני, כפי שאתאר לך, שכּן כל מכלול אשר שום מעשׂה לא יתבצע אלא בכולו - אף אחד ממרכיביו אינו פועל מבחינת עצמו, ואף אחד מהם אינו סיבה ראשונה לאותה פעולה, אלא הסיבה הראשונה היא צירוף המכלול. ואם המצרף את המכלול אשר המעשׂה לא יתבצע בלעדיו הוא אחד, הרי הוא האלוה בלי ספק. אם מצרף המכלול הזה אף הוא מכלול אחר, מתחייב לגבי המכלול השני מה שמתחייב לגבי המכלול הראשון. לכן אין מנוס מכך שנגיע אל אחד אשר הוא הסיבה למציאות הנמצא האחד הזה באיזשהו אופן, אם זה על דרך חידושו לאחר הֶעְדֵּר או על דרך החיוב69. הרי שגם בדרך זאת התברר לך שהיותו של הנמצא כולו אחד מורה לנו שהמביאו לידי מציאות הוא אחד70.
דרך אחרת לשלילת הגשמות
כל גוף - מורכב, כפי שצוין בהנחה העשׂרים-ושתיים71. וכל מורכב יש לו בהכרח פוֹעֵל שהוא הסיבה למציאות צורתו בחומרו. וברור מאוד שכּל גוף הניתן לחלוקה ושיש לו ממדים הוא ללא ספק מצע למקרים. מכאן שאין הגוף אחד, הן מכיוון שהוא מתחלק והן מכיוון שהוא מורכב, כלומר שהוא שניים בדיבור, שהרי כל גוף הוא גוף מסוים72 בגלל עניין שיש בו נוסף להיותו גוף, ויש בו אפוא בהכרח שני עניינים. וכבר התברר שמחויב- המציאות אין בו הרכבה בשום אופן מן האופנים.
לאחר שהקדמתי הוכחות מופתיות אלה, אתחיל לסכם את שיטתנו אנו, כפי שהבטחנו73.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב