החלק השני
 
החלק השני - פרק י"ח
הדרך הראשונה1
אשר הם מציינים היא זאת אשר בה - לטענתם - נצטרך להודות2 שהאלוה יצא מן הכוח אל הפֹּעַל, כאשר פעל בזמן מסוים ולא פעל בזמן אחר. ברור מאוד כיצד מפריכים ספק זה. כי עניין זה מחייב בכל מה שמורכב מחומר בעל אפשרות ומצורה. כאשר גוף כזה פועל בצורתו לאחר שלא פעל, היה בו בהכרח דבר-מה בכוח ויצא אל הפֹּעַל. היה לו, אם כן, בהכרח מוציא3, מכיוון שהנחה זאת הוּכחה הוֹכחה מופתית לגבי צורות בעלות חומרים.
אולם מה שאינו גוף ואין לו חומר - אין בעצמוּתו אפשרות כלל. כל מה שיש לו הוא תמיד בפֹעַל. לכן אין הטענה הזאת מתחייבת2 לגביו, ואין זה נמנע שהוא יפעל בזמן מסוים ולא יפעל בזמן אחר. זה אינו שינוי לגבי הנבדל4, ולא יציאה מן הכוח אל הפֹּעַל.
ראיה לכך השׂכל הפּוֹעֵל5 לדעת אריסטו וההולכים בעקבותיו, שהוא נבדל4, ופעמים הוא פועל ופעמים אחרות אינו פועל, כפי שהבהיר אבו נצר (אלפאראבי)6 בספרו "על השׂכל". הוא אמר שם דברים אשר זה לשונם7: "וגלוי שהשׂכל הפועל אינו פועל תמיד. אלא הוא פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר". זה לשונו וזאת אמת ברורה. אך אף-על-פי שהוא כזה, אין אומרים "השׂכל הפועל משתנה" ולא "היה פועל בכוח ונעשה בפֹעַל, מכיוון שפָּעַל בזמן מסוים מה שלא פעל לפני-כן". כי אין יחס בין הגופים לבין מה שאינו גוף, ואין דמיון כלל, לא בשעת הפעולה ולא בשעת ההימנעות מפעולה. לפעולת הצורות בעלות החומרים ולפעולת הנבדל4 קוראים בשם "פעולה" רק בשיתוף השם8, לכן לא מתחייב מזה שהנבדל אינו פועל בזמן מסוים את הפעולה שהוא יפעל לאחר-מכן - שהוא יצא מן הכוח אל הפעל, כמו שאנו מוצאים זאת בצורות בעלות החומרים.
אולי יחשוב מישהו שיש בדברים אלה הטעאה9 כלשהי, כי השׂכל הפועל חייב לפעול זמן-מה ולא לפעול זמן-מה, לא בגלל משהו בעצמוּתו אלא בגלל הכנת החומרים. הפעולה שלו מתמידה לכל מה שמוכן. ואם יש מניעה מלפעול, הרי זאת בגלל ההכנה החומרית, לא בגלל השׂכל בעצמו. יֵדע-נא הסובר (שיש כאן הטעאה) שכוונתנו איננה להודיע את הסיבה אשר בגללה האל יתעלה פעל בזמן מסוים ולא פעל בזמן אחר.
אין אנו מקישים מן המשל הזה ואומרים שכשם שהשׂכל הפועל פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר בהיותו נבדל - כך האל יתעלה. אנו לא אמרנו זאת ולא הקשנו. אילו עשׂינו זאת היתה זאת הטעאה. אלא, מה שהקשנו - והוא היקש נכון - הוא שהשׂכל הפועל אשר אינו גוף ולא כוח בגוף, אף-על-פי שהוא פועל בזמן מסוים ולא פועל אותה פעולה בזמן אחר - תהא אשר תהא הסיבה לכך - אין אומרים עליו שהוא יצא מן הכוח אל הפֹּעַל, ולא שיש בעצמוּתו אפשרות, ולא שהוא זקוק למוציא שיוציא אותו מן הכוח אל הפֹּעַל. הרי שירד מאתנו אותו ספק גדול שעורר נגדנו מי שדוגל בקדמות העולם, היות שאנו מאמינים שהוא יתעלה אינו גוף ולא כוח בגוף, ולכן לא מתחייב בו שינוי מכיוון שהוא פעל לאחר שלא פעל.
הדרך השנייה10
היא זאת שלפיה מתחייבת קדמות העולם מֵחוֹסֶר דחפים, מקרים מתחדשים11 ומניעות לגבי האל. פתרון הספק הזה קשה ומתוחכם. שמע אותו אפוא. דע שכּל פועל בעל רצון12, העושׂה את מעשׂיו בגלל דבר כלשהו, בהכרח מחויב לפעול בזמן מסוים ולא לפעול בזמן אחר בגלל מניעות או מקרים מתחדשים. למשל, אדם רוצה שיהיה לו בית. אך בגלל מניעות אין הוא בונה אותו. כגון שהחומר לבית אינו מוכן, או שהוא מוכן אך אינו עשׂוי לקבל את הצורה בשל הֶעְדֵּר כֵּלים. ויש שהחומר והכֵּלים מוכנים, אך הוא אינו בונה, מכיוון שאינו רוצה לבנות, כי אינו זקוק למחסה. אך כאשר מתחדשים מקרים כגון חום או קור הם מחייבים אותו לבקש מחסה ואז ירצה לבנות. התברר אפוא שהמקרים המתחדשים משנים את הרצון12. והמניעות נוגדות את הרצון ולכן האיש לא יפעל בגללן.
כל זה כאשר המעשׂים הם בגלל דבר שמחוץ לרצון עצמו. אך כאשר אין לַמַּעֲשֶׂה שום מטרה אחרת מאשר שהוא מתאים לרצון, הרי שאותו רצון לא יהיה זקוק לדחפים. אותו רוצה, אף שלא תהיינה לו מניעות, לא יהיה חייב לפעול תמיד13, שהרי אין מטרה כלשהי חיצונית שלמענה יפעל, באופן שהיה מתחייב שיפעל להשׂגת מטרה זאת כאשר אין מניעות. שהרי כאן הפעולה תלויה ברצון גרידא. ואם יאמר אומר: "כל זה נכון, אבל היותו רוצה בזמן אחד ואינו רוצה בזמן אחר - האין זה שינוי?" נאמר לו: לא, כי אמיתת הרצון ומהותו זה עניינה: שהוא ירצה ולא ירצה. אך אילו היה אותו רצון לִיצוּר חומרי שיבקש בו מטרה כלשהי חיצונית היה זה רצון משתנה בהתאם למניעות ולמקרים המתחדשים14. אך רצון הנבדל4 אשר איננו כלל למען דבר אחר אינו משתנה. ושהוא רוצה עכשיו דבר ומחר - דבר אחר, אין זה שינוי בעצמוּתו ואינו מצריך סיבה אחרת, כשם שהיותו פועל ולא פועל אינו שינוי, כפי שהסברנו.
עוד יובהר15 שרצוננו ורצון הנבדל4 - נאמר עליהם "רצון" בשיתוף8 ואין דמיון בין שני הרצונות. גם הטענה הזאת הופרכה אפוא, והתברר לך שטענתנו לא הובאה, על-ידי דרך זאת, לידי אבסורד16. זה מבוקשנו כפי שאתה יודע.
הדרך השלישית17
היא אשר בה מחייבים2 את קדמות העולם, מכיוון שכבר הופיע כל מה שהחוכמה קובעת שיופיע. וחוכמתו קדומה כעצמוּתו, ולכן מה שמתחייב ממנה קדום. "חיוב"2 זה חלש מאוד. שהרי כשם שאין אנו יודעים את חוכמתו אשר חייבה שיהיו אותם גלגלים תשעה, לא יותר ולא פחות, ומספר הכוכבים כפי שהוא, לא יותר ולא פחות, לא גדול יותר ולא קטן יותר, כן אין אנו יודעים את חוכמתו בהמציאו את הכול לפני זמן קצר, אחרי שקודם-לכן לא היה; הכול על-פי חוכמתו התמידית שאינה משתנה. אולם אנו אין לנו ידיעה כלשהי על החוק של אותה חוכמה ומה שהיא מצריכה. שהרי לדעתנו גם החֵפץ18 נוהג על-פי החוכמה, והכול דבר אחד, כלומר עצמוּתו וחוכמתו, כי אין אנו מאמינים בתארים19. עוד תשמע רבות בעניין זה לכשנדבר על ההשגחה20. בחינה זאת של הדברים מבטלת את האבסורד16 ההוא.
מה שציין אריסטו שהאומות בדורות עברו הסכימו שהמלאכים שוכנים בשמים ושהאל הוא בשמים וכך מופיע מפורש בכתובים - אין זה בא להורות על קדמות השמים, כפי שהוא רוצה21, אלא זה נאמר לראיה שהשמים מורים לנו על מציאות השׂכלים הנבדלים, שהם הישויות הרוחניות22 והמלאכים, והשמים מורים לנו על מציאות האלוה שהוא מניעם ומנהיגם, כפי שנבאר ונבהיר שלדעתנו אין ראיה המלמדת אותנו על מציאות היוצר כמו הראיה שמלמדים השמים. כפי שציינו, השמים מלמדים גם לדעת הפילוסופים על מציאות מניעם, ושאין הוא גוף ולא כוח בגוף23.
אחרי שהבהרתי לך שטענתנו אפשרית ולא נמנעת - כפי שטוען מי שדוגל בקדמות - אחזור ואבהיר בדרך העיון את עדיפות דעתנו. כן אראה בפרקים שיבואו את האבסורד16 המתחייב מדעתו.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב