החלק השני
 
החלק השני - פרק כ'
אריסטו מוכיח הוכחה מופתית שהדברים הטבעיים כולם אינם קורים במקרה1. ההוכחה המופתית שלו לכך היא כמו שציין, שהדברים המקריים אינם מתמידים ואינם (מצויים) לרוב, ואילו כל הדברים הטבעיים האלה הם או מתמידים או (מצויים) לרוב2. השמים וכל אשר בהם מתמידים במצבים שאינם משתנים - כמו שהבהרנו - לא בעצמויותיהם ולא בהחלפת מקומותיהם3. הדברים הטבעיים שמתחת לגלגל חלקם מתמידים וחלקם (מצויים) לרוב. המתמידים - כגון שהאש מחממת והאבן יורדת למטה, וה(מצויים) לרוב - כגון תבניותיהם של פרטי4 כל מין ומעשיו5 - וכל זה ברור. ומכיוון שפרטיו6 (של מין) אינם על-פי מקרה, כיצד יהיה כולו במקרה? זאת, אם כן, הוכחה מופתית שנמצאים אלה אינם מקריים. ואלה דברי אריסטו נגד מי מהקדמונים שטען שהעולם הזה קרה במקרה ושהוא היה מעצמו בלי סיבה. הוא אמר7: "אנשים אחרים קבעו שהסיבה לשמים אלה ולעולמות כולם היא מעצמם, כי הם אמרו שמעצמם היו הסיבוב והתנועה אשר הבדילה וקיימה את הכול על-פי הסדר הזה. זה עצמו עניין לפליאה גדולה, דהיינו, שיאמרו על בעלי-החיים והצמחים שהם אינם מתהווים ולא מתחדשים על-פי המזל, אלא יש להם סיבה: או טבע או שׂכל או משהו אחר דומה לו. כי לא דבר מקרי כלשהו נולד מכל זרע של צמח או זרע של בעל-חיים. כי אם מזרע זה יתהווה עץ זית ומזרע זה בן-אדם. אבל אומרים על השמים ועל הגופים האלוהיים8 מבין שאר הגופים הנראים, שהם נוצרו מעצמם, ושאין להם כלל סיבה כמו לבעלי-החיים ולצמחים". זה נוסח דבריו. הוא החל להבהיר בדברים פשוטים ביותר את שקריות דמיון-השווא הזה אשר הם דימו. הרי התברר לך שאריסטו מאמין ומוכיח בהוכחה מופתית שכּל הנמצאים האלה אינם נמצאים במקרה. מה שסותר את היותם במקרה הוא שהם מתהווים בעצם, כלומר, שיש להם סיבה המחייבת בהכרח את היותם כך. ובגלל הסיבה הזאת הם באו לידי מציאות כפי שהם. זה מה שהוכח הוכחה מופתית וזה מה שמאמין בו אריסטו.
אבל מה יבהיר לי שאריסטו מאמין שמכיוון שהנמצאים אינם מתהווים מעצמם, הרי שהם מתהווים בכוונת מכוון וברצונו של רוצה? שהרי לצרף יחד הבאה לידי מציאות על דרך החיוב עם חידוש על דרך הכוונה והרצון עד ששני העניינים יהיו לאחד - קרוב בעיני לצירוף יחד של שני הפכים9, כי משמעות החיוב שמאמין בו אריסטו היא שכּל אחד מן הנמצאים האלה אשר אינם מלאכותיים יש לו בהכרח סיבה המחייבת את הדבר אשר אותו היא יצרה כפי שהוא, ולסיבה זאת סיבה שנייה, ולסיבה השנייה סיבה שלישית וכן הלאה עד שמגיעים לסיבה הראשונה אשר ממנה מתחייב הכול, מכיוון ששרשרת אינסופית נמנעת10.
עם זאת אין הוא מאמין שהעולם מתחייב מן הבורא - כלומר מן הסיבה הראשונה - כמו שהצל מתחייב מן הגוף, או כמו שהחום מתחייב מן האש, או כמו שהאור מתחייב מן השמש, כמו שאומרים בשמו אלה אשר אינם מבינים את דבריו. אלא מאמין הוא שחיוב זה הוא כמו שהמושׂכל מתחייב מן השׂכל, שכן השׂכל הוא הפועל את המושׂכל מבחינת היותו מושׂכל, שכן אותה סיבה ראשונה היא - אפילו לדעת אריסטו - שׂכל בדרגת המציאות הגבוהה והשלמה ביותר. הוא אפילו אמר שהאל רוצה11 את מה שמתחייב ממנו, שׂמח בו, ומתענג בו, ולא ייתכן שירצה משהו שונה. לכן אי-אפשר לקרוא לזה "כוונה". אין בו משמעות הכוונה. כי אדם רוצה שיהיה בעל שתי עיניים ושתי כפות ידיים, שׂמח בזאת ומתענג על כך ולא ייתכן שירצה משהו שונה. אבל אותו אדם אינו בעל שתי עיניים ושתי כפות ידיים מתוך כוונתו הוא ומתוך ש"יִחֵד" תבנית זאת ומעשׂים אלה. עניין הכוונה ועניין ה"ייחוד" אינם תופסים אלא לגבי דבר בלתי-נמצא אשר אפשר שיבוא לידי מציאות לפי מה שכֻּוַון ו"יֻחַד" ואפשר שלא יבוא לידי מציאות באופן זה12.
איני יודע האם הבינו אלה המאוחרים מתוך דברי אריסטו, ומתוך מה שאמר שדברים אלה מוכרח שתהיה להם סיבה, שפירושו של דבר זה הכוונה וה"ייחוד", או שהם חלקו עליו בזה ובחרו בדעת הכוונה וה"ייחוד" וטענו שהיא אינה שוללת את הקדמות13.
ולאחר מה שהבהרנו, אתחיל להציג את דעתם של מאוחרים אלה.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב