החלק השני
 
החלק השני - פרק מ"ח
ברור מאוד שלכל דבר מחודש יש בהכרח סיבה קרובה1 שחידשה אותו. ולסיבה זאת יש סיבה, וכן הלאה עד אשר מגיעים אל הסיבה הראשונה לכל דבר, כוונתי לחפצו של האל2 ובחירתו. לכן יש שמושמטות בדברי הנביאים אותן סיבות אמצעיות כולן, ומעשׂה פְּרָטִי מחודש מיוחס לאל, ונאמר שהוא יתעלה עשׂה אותו3. כל זה ידוע, וכבר דיברנו על כך, אנו ואנשי אמת4 זולתנו. והיא דעת אנשי תורתנו כולם.
לאחר הכנה זאת שמע את אשר אבהיר בפרק זה והתבונן בו התבוננות5 מיוחדת, יתרה על התבוננותך בשאר פרקי ספר זה. הדבר אשר אבהיר לך הוא: דע שכּל הסיבות הקרובות1, שמהן חוּדש מה שחוּדש, אין הבדל אם הן סיבות עצמוּתיות וטבעיות או בחיריות או מקריות6. ב"בחיריות" מתכוון אני שסיבת אותו מחודש היא בחירתו של אדם, או אפילו רצונו של בעל-חיים מבין שאר בעלי-החיים. כי כל זאת מיוחס לאל יתעלה בספרי הנביאים, ונאמר בביטוייהם על מעשׂה זה שהאל עשׂאו, או ציווה עליו או אמרו. בכל הדברים האלה נאמרו לשון אמירה ולשון דיבור ולשון ציווי ולשון קריאה ולשון שליחה7. זה הוא העניין אשר רציתי לעורר עליו את תשׂומת-הלב בפרק זה. כי האל הוא - כאמור - מי שעורר את רצונו של אותו חי-שאינו-מדבר, והוא אשר חִייב בחירה זאת לחי-המדבר8. והוא אשר הוליך את הדברים הטבעיים במהלכם. המקרה9 הוא ממותר העניין הטבעי10, כפי שהוסבר, ורובו משותף לטבע, לבחירה ולרצון. מכל זה נובע בהכרח שייאמר על מה שנובע מן הסיבות ההן שהאל ציווה שייעשה כן, או שאמר: "יהי כך!"11.
אני אציין לך דוגמאות מכל אלה. מהן תקיש על כל מה שלא אמרתי. על המהלך התמידי של הדברים הטבעיים, כהתמוססות השלג כאשר האוויר מתחמם והתגעשות מי הים בנשוב הרוח אמר: ישלח דברו וימסם (תהלים קמ"ז, 18); ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו (שם, ק"ז, 25). על ירידת הגשם אמר: ועל העבים אֲצַוֶּה מהמטיר [עליו מטר] (ישעיה ה', 6). על מה שסיבתו בחירות אנושיות, כמלחמה של עם ששלטו על עם, או אדם שיצא לפגוע באדם אחר, אפילו רק לגדף אותו [דיבר גם כן בצורה זאת]. על השתלטותו של נבוכדנצר הרשע וצבאותיו אמר: אני צִוֵּיתִי למקֻדשַי, גם קראתי גִבּוֹרַי לְאַפִּי (שם, י"ג, 3); ואמר: בגוי חנף אשלחנו (שם, י', 6). על פרשת שמעי בן גרא אמר: כי ה' אמר לו קלל את דוד (שמואל ב', ט"ז, 10). על היחלצותו של יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר: שלח מלך ויתירהו (תהלים ק"ה, 20). על נצחונם של פרס ומדי את הכשֹדים אמר: ושִלחתי לבבל זרים וזֵרוה (ירמיה נ"א, 2). על פרשת אליהו עליו השלום, כשזימן לו12 האל אשה שתזון אותו, אמר: הנה צִוִּיתי שם אשה אלמנה לכלכלך (מלכים א', י"ז, 9). ויוסף הצדיק אמר: לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלהים (בראשית מ"ה, 8).
על מה שסיבתו רצון בעל-חיים ותנועתו על-פי דחפיו החייתיים אמר: ויאמר ה' לדג (יונה ב', 11), כי האל הוא אשר עורר בו אותו רצון, לא שהפך אותו לנביא והשרה עליו התגלות. כן נאמר על הארבה שבא בימי יואל בן פתואל: כי עצום עֹשֵׂה דברו (יואל ב', 11). וכך גם נאמר על השתלטות חיות הבר על ארץ אדום בשעת חורבנה בימי סנחריב: והוא הִפִּיל להן גורל וידו חִלְּקַתָּה להם בקו (ישעיה ל"ד, 17). אף-על-פי שלא הזכיר כאן לשון אמירה ולא ציווי ולא שליחה, יש למשמעותו של פסוק זה צד שווה ברור [עם הדוגמאות הקודמות]. הקש אפוא גם על כל מה שדומה לצורת דיבור זאת.
הוא אמר כן גם על דברים מקריים מקריות13 מוחלטת. הוא אמר בפרשת רבקה: ותהי אשה לבן אדֹניך כאשר דִבר ה' (בראשית כ"ד, 51). ובפרשת דוד ויהונתן אמר: לך כי שִלחך ה' (שמואל א', כ', 22). ובפרשת יוסף: וישלחני אלהים לפניכם (בראשית מ"ה, 7).
התברר לך אפוא כיצד הוא מביע את הכנת הסיבות, תהיה הכנתם כאשר תהיה, בין אם הן סיבות עצמוּתיות או מקריות14 או בחיריות או רצוניות, על-ידי חמשת הביטויים האלה, הלא הם ציווי, אמירה, דיבור, שליחה, קריאה. דע זאת אפוא ושקול זאת בכל מקום לפי עניינו. אז יתבטלו אבסורדים15 רבים ותתברר לך אמיתת הדבר באותו מקום המעורר דמיון-שווא של ריחוק מן האמת16.
זה קצה-גבול מה שהגעתי לדבר עליו בדבר הנבואה, משליה וביטוייה, וזה כל מה שאני מציין לך בנושא זה בספר זה. נפנה אפוא אל עניינים אחרים בעזרת שדי.

נשלם החלק השני הזה ממורה הנבוכים. בעקבותיו יבוא החלק השלישי אשר ראשיתו: "הקדמה. כבר הבהרנו כמה פעמים שעיקר המטרה...".





המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב