החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק ח'
בכל הגופים המתהווים וכלים הכליון יפגע רק מצד החומר שלהם, ולא מבחינה אחרת1. מצד הצורה ומבחינת עצם הצורה לא יפגע בהם כליון. הם נשארים קיימים. הלא תבין שצורות המינים כולן קיימות תמיד2. הכליון פוגע בצורה רק במקרה, כלומר, בשל היותה קשורה בחומר. אך טבעו של החומר ואמיתתו היא שהוא לעולם לא פוסק מלהיות קשור בהֶעְדֵּר. לכן אין שום צורה מתמדת בו. אלא הוא פושט צורה ולובש אחרת תמיד. מה נפלאים3 דברי שלמה בחוכמתו בהשוותו את החומר לאשת איש זונה4, כי חומר לא נמצא בשום אופן בלי צורה. מכאן שהוא אשת איש תמיד, אשר אינה חדלה מהיות עם איש, ולעולם לא נמצאת פנויה. למרות היותה אשת איש אין היא פוסקת מלבקש גבר אחר להחליף בו את בעלה, מפתה אותו ומושכת אותו בכל דרך עד שהוא מקבל ממנה מה שבעלה היה מקבל. זה מצבו של החומר5. זאת מכיוון שכּל צורה הנמצאת בחומר מכינה אותו לקבל צורה אחרת. אין הוא פוסק מלנוע6 לפשוט צורה זאת הנמצאת ולהשׂיג צורה אחרת. וחוזר חלילה אחרי שתימצא הצורה האחרת7.
התברר אפוא שכּל השחתה, כליון או חיסרון הם בגלל החומר דווקא. הבהרה לזאת שבאדם, למשל, ניוול צורתו ויציאת איבריו ממצבם הטבעי, וכן חולשת מעשׂיו כולם או ביטולם או בלבולם - בין אם זה טבוע בו מלידה או בא עליו לפתע - נובעים מן החומר הקלוקל שלו, ולא מצורתו. כן כל בעל-חיים ימות או יחלה בגלל חומרו, לא בגלל צורתו. כל העבירות של אדם וחטאיו הם עקב החומר שלו, ולא עקב צורתו. ואילו כל מעלותיו נובעות מצורתו. דוגמה לזאת, שהשׂגתו של אדם את בוראו, תפישׂתו8 כל מושׂכל, שליטתו בתאוותו ובכעסו, ומחשבתו מה ראוי לעשׂות9 וממה ראוי להימנע, כל אלה נובעים מצורתו. ואילו אכילתו, שתייתו ומשגלו, ולהיטותו אחר אלה, וכן כעסו וכל מידה רעה הנמצאת בו, כולם נובעים מן החומר שלו10.
מכיוון שהתברר שכך הדבר, ואי-אפשר בתוקף החוכמה האלוהית שיימצא חומר בלי צורה, ולא שתימצא צורה מאלה הצורות בלי חומר11, והתחייב שהצורה האנושית הנכבדה מאוד - אשר הבהרנו שהיא צלם אלהים ודמותו12 - תהיה רתוקה לחומר העפרי העכור החשוך13 הזה המניע אותה לכל חיסרון והשחתה, ניתנה לה יכולת על החומר, להתגבר עליו, לדון אותו ולשלוט עליו, כדי שהיא תכניע אותו, תבלום את דחפיו, ותשיב אותו למצב תקין ומאוזן ככל האפשר14.
לפיכך נחלקו דרגות בני-האדם. יש אנשים השואפים תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולחתור לקיום נצחי15 בתוקף צורתם הנכבדה. (אדם כזה) לא יחשוב אלא על תפישׂת16 מושׂכל והשׂגת דעה נכונה לגבי כל דבר והידבקות בשׂכל האלוהי השופע עליו, אשר ממנו באה לידי מציאות אותה צורה17. כל-אימת שמניעים אותו דחפי החומר אל זוהמתו וחרפתו הידועה18 הוא כואב על מה שהסתבך בו ומתבייש ונבוך בגלל מה שהוא מתנסה בו. הוא שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישׂמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר [את האשפה] בגלוי, כשהוא צוחק ושׂמח ומוחא כפיים.
כן מצבֵי האנשים. כי יש בין האנשים בני-אדם אשר - כפי שאמרנו - כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו - כפי שציין אריסטו19 - ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי20 למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה21. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית22. כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישׂת16 המושׂכלות ולא יותר23. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השׂגת האלוה, המלאכים ושאר מעשׂיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם האל, אינם מָשִׁים ממנו, והם אשר נאמר להם: אלהים אתם ובני עליון כֻּלכם (תהלים פ"ב, 6)24. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו.
ואילו האחרים, אשר חציצה חוצצת בינם לבין האל, והם חבר הבורים25, הם בהפך מזאת. הם שיתקו כל מחשבה ושיקול-דעת על מושׂכל, וקבעו להם כתכלית אותו חוש שהוא חרפתנו הגדולה ביותר, כלומר, חוש המישוש19. אין להם מחשבה או שיקול-דעת אלא על אכילה ומשגל בלבד, כמו שהוסבר לגבי האומללים26 בדבר התמכרותם לאכילה, לשתייה ולמשגל, שנאמר: וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו [כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן-היין, תעו מן-השכר, שגו בָּרוֹאֶה, פָּקוּ פליליה] (ישעיה כ"ח, 7), ונאמר: כי כל שֻלחנות מלאו קיא צֹאה בלי מקום (שם, שם, 8); ונאמר: ונשים משלו בו (שם, ג', 12)27, להיפך מן המצופה מהם בראשית הבריאה: ואל אישך תשוקתך והוא יִמְשָל בך (בראשית ג', 16). (הנביא) גם תיאר את עוצמת תאוותנותם ואמר: איש אל אשת רעהו יצהלו (ירמיה ה', 8). ואמר: כי כֻלם מנאפים [עצרת בֹגדים] (שם, ט', 1).
לעניין זה חיבר שלמה את משלי כולו לאסור את הניאוף ושתיית משקאות משכרים כי לשני אלה מתמכרים השׂנואים המורחקים מן האל אשר נאמר עליהם כי לוֹא לה' המה (ירמיה ה', 10), ונאמר שלח מעל פני ויצאו (שם, ט"ו, 1)28. לעומת זאת אשת חיל מי יִמצא (משלי ל"א, 10) - וכל אותו משל - ברור, כי כאשר מזדמן לאדם חומר טוב ונאות שאינו משתלט עליו ואינו משבש את מערכתו, זאת היא מתת אלוהית29. ובכלל, קל לנהוג בחומר נאות. ואם אינו נאות, אין זה בלתי-אפשרי, למי שהתאמן בכך, לבלום אותו. לכן חינכו שלמה ואחרים בדברי מוסר אלה30. ציוויי התורה ואיסוריה באים לרסן את דחפי החומר31 כולם. לכן ראוי למי שמעדיף להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ומִתארו32, להציב לעצמו כמטרה למעט את כל דחפי החומר כגון אכילה, שתייה, משגל, כעס וכל המידות הנובעות מן התאווה והכעס, להתבייש בהן ולקבוע להן דרגות בנפשו: במה שאי-אפשר בלעדיו כאכילה וכשתייה יצטמצם במועיל ביותר לפי צורך התזונה, לא לפי ההנאה. וגם ימעט לדבר על זאת ולהתקבץ לשם זאת. יודע אתה כמה שׂנאו (החכמים) סעודה שאינה של מצוָה33, ושאנשי המעלה, כמו פינחס בן יאיר, לא אכלו מעולם אצל איש. רבנו הקדוש34 ביקש שיאכל בביתו, אך הוא לא עשׂה זאת35.
השתייה דינה כדין האכילה באשר להסתפקות במועט36, אבל ההתכנסות לשתיית משקאות משכרים תהא-נא חרפה גדולה יותר בעיניך מאשר התקבצות אנשים עירומים, חשׂופי-ערווה, המתריזים לאור היום בצוותא. ההסבר לזאת הוא שההתרזה היא דבר הכרחי שאין לאדם תחבולה למנוע אותו, ואילו השכרות היא מעשׂה של אדם מושחת בבחירתו. גינוי חשׂיפת הערווה מפורסם ולא מושׂכל37. אבל השחתת השׂכל והגוף38 היא מה שעל-פי השׂכל יש להימנע ממנו. לכן ראוי למי שמעדיף להיות אדם שיימנע מזאת ולא ידבר על כך.
על המשגל אינני צריך לומר יותר ממה שאמרתי בפירוש לאבות39 על מה שמופיע בתורתנו החכמה והטהורה שזה מאוס ואסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן. יודע אתה ש(חז"ל) אמרו שאלישע עליו השלום נקרא קדוש כיוון שנמנע מלחשוב על זה עד כדי שלא יארע לו קרי40, ויודע אתה שהם אמרו על יעקב עליו השלום שלא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן41.
כל אלה דברים הנמסרים במסורת באומה כדי להקנות לבניה מידות-אופי אנושיות. יודע אתה את דבריהם (של החכמים): הרהורי עבירה קשין מעבירה42. בביאור זאת יש לי פירוש מפתיע43 מאוד, והוא שכאשר אדם עובר עבירה, הוא חוטא מבחינת המקרים הנספחים לחומר שלו כמו שהבהרתי. כוונתי שהוא חוטא בבהמיותו. אבל המחשבה היא ממה שמיוחד לאדם ונספח לצורתו. וכאשר הוא מהרהר במחשבתו בעבירה הוא חוטא בנכבד יותר מבין שני חלקיו44. ואין חטאו של מי שעובר עבירה ומשעבד עבד בור כחטאו של מי שמשעבד בן-חורין מלומד45. כי אין ראוי להשתמש בצורה האנושית הזאת ובכל סגולותיה הנספחות לה אלא ליָאֶה לה, לדבקות בנעלה ביותר, ולא להידרדרות אל שפל המדרגה46.
יודע אתה את האיסור החמור על נבלות הפה המופיע אצלנו47. זה גם מתחייב כי הדיבור בלשון הוא מסגולות האדם ומתת-חסד שהוענקה לו ובה נתייחד, כמו שאמר: מי שם פה לאדם? (שמות ד', 11); והנביא אמר: ה' אלהים נתן לי לשון לִמוּדים (ישעיה נ', 4). ולא ראוי שמתת-חסד זאת, אשר ניתנה לנו לשם השלמות כדי שֶנִלְמַד וּנְלַמֵּד, תשמש לגרוע שבחסרונות ולחרפה המושלמת עד שייאמר כל מה שאומרים הגויים הבורים הרשעים בשיריהם וסיפוריהם המתאימים להם ולא למי שנאמר להם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6)48. וכל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו לסיפור מסיפורי אותו חוש שהוא חרפה לנו49, לחשוב על משקה או משגל יותר מהדרוש, או לחבר על זאת שירים, לוקח את מתת-החסד שהוענקה לו ומשתמש ונעזר בה כדי להמרות את פי מעניק-החסד ולהפר את ציווייו, ויהיה אז כמו אלה שנאמר עליהם וכסף הרביתי לה וזהב עשֹו לבעל (הושע ב', 10).
יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש50. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים51 מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים52, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה53. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מלים המציינות אותם במשמעותן הראשונה54, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת היתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים55 מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.
על האיבר של הגברים אמרו: גיד56. זה שם על דרך הַדַּמְיוּת, כי אמרו: וגיד ברזל עָרְפֶּךָ (ישעיה מ"ח, 4), וגם אמרו: שָפְכָה (דברים כ"ג, 2) לפי פעולתו. והאיבר של האשה - קֳבָתָהּ (במדבר כ"ה, 8) וקֵבָה (דברים י"ח, 3) הוא שם האצטומכא. ואילו רֶחֶם (בראשית כ', 18) הוא שם האיבר בקרביים בו מתהווה העובר. שם הרְעִי צֹאה (ישעיה כ"ח, 8) נגזר מן יצא. שם השתן הוא מימי רגליים57. שם הזרע הוא שכבת זרע (ויקרא ט"ו, 16-17). ואילו עצם המעשׂה המביא להעמדת צאצאים אין לו שם כלל. מכנים55 זאת יִשכב (ויקרא ט"ו, 18) או יִבעל (ישעיה ס"ב, 5) או יִקח (ויקרא כ', 17) או יְגלה ערווה58. זאת ולא אחרת. ואל יטעה אותך יִשגל ותחשוב אותו לשם המעשה. אין זה כך, כי שֵגָל הוא שם השפחה המוכנה לבעילה בלבד: נִצבה שֵגָל לימינך (תהלים מ"ה, 10), ודברו יִשְגָּלֶנָּה לפי הכתיב (דברים כ"ח, 30) פירושו: ייקח אותה לשפחה לעניין זה.
ברוב הפרק חרגנו ממטרת הספר אל דברי מוסר וגם דת. אבל אף-על-פי שלא כולם היו ממטרת הספר, הֶקְשֵר הדברים הביא לכך.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב