החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק י"ג
לעתים קרובות נבוכות דעותיהם1 של השלמים בבקשם (לדעת) מה היא תכלית המציאות2. הריני מסביר לך ששאלה זאת בטלה לפי כל האסכולות. אומר אני שכּל פועֵל פועֵל בכוונה. לכן יש בהכרח תכלית שבגללה הוא פעל. זה ברור ואינו מצריך הוכחה מופתית בהתאם לעיון הפילוסופי. כן גם ברור שהדבר שנעשׂה כך בכוונה נוצר3 לאחר שלא היה. ברור גם כן ומוסכם שמחויב-המציאות, אשר לא נעדר מעולם ולא ייעדר, אינו צריך לפועֵל. כבר ביארנו זאת4. ומכיוון שאין הוא עשׂוי5, בטלה בקשת התכלית. לכן אין לומר: "מה תכלית מציאותו של הבורא יתעלה?", שכן אין הוא דבר נברא.
על-פי הנחות אלה ברור שתכלית מבקשים רק לכל דבר מחודש6 שנעשׂה בכוונתו של בעל-שׂכל7, כלומר, לְמה שיש לו עיקרון שׂכלי. אזי חייבים בהכרח לחקור מה הסיבה התכליתית8. לדבר שאינו מחודש אין לבקש תכלית, כמו שציינו.
לאחר הקדמה זאת דע שאין טעם לבקש תכלית למציאות בכללה, לא לדעתנו הדוגלים בחידוש העולם, ולא לדעת אריסטו בדבר קדמות העולם. כי על-פי דעתו בדבר קדמות העולם אין לבקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם, כי לדעתו לא מותר להגיד "מה תכלית מציאות השמים? ולשם מה הם במידה זאת ובמספר זה?" ולא "לשם מה החומר הוא כזה?" ולא "מה תכליתו של מין זה של בעלי-חיים או של צמחים?" כי לשיטתו הכול הוא על דרך החיוב הנצחי9 שהיה תמיד ויהיה תמיד. ואף-על-פי שחוכמת הטבע חוקרת את תכליתו של כל נמצא טבעי, אין זאת התכלית האחרונה, שעליה אנו מדברים בפרק זה. כי בחוכמת הטבע הובהר שלכל נמצא טבעי מוכרחה להיות תכלית כלשהי. סיבה תכליתית זאת - והיא הנכבדה מבין ארבע הסיבות10 - נסתרת ברוב המינים. ואריסטו אומר תמיד במפורש שהטבע אינו עושׂה דבר לשווא11, כלומר, שלכל מעשׂה טבעי יש בהכרח תכלית כלשהי12. אריסטו אמר מפורשות שהצמחים נבראו למען בעלי-החיים13. כן הבהיר לגבי חלק מן הנמצאים שזה למען זה, במיוחד חלקי בעלי-החיים14.
ודע שמציאותה של תכלית זאת בדברים הטבעיים גרם בהכרח לפילוסופים להאמין בעיקרון אחר זולת הטבע והוא אשר אריסטו קוראו עיקרון שׂכלי או אלוהי15. הוא אשר פועל דבר למען דבר אחר. ודע שאחת הראיות הגדולות ביותר לחידוש העולם, בעיני מי שניחן ביושר, הוא מה שהוכח בהוכחה מופתית שלכל נמצא מן הנמצאים הטבעיים יש תכלית כלשהי, ושהיות דבר אחד למען דבר אחר16 הוא ראיה לכוונת מכוון, ואין להעלות על הדעת17 כוונה אלא לגבי מה שמישהו יוצר18.
אחזור אל מטרת הפרק, הדיון בתכלית, ואומַר: אריסטו הבהיר שבדברים הטבעיים הפועל, הצורה והתכלית הם אחד, כלומר, אחד במין19, כי למשל צורתו של שמעון היא העושׂה את צורתו של הפרט נְמוּאל בנוֹ, והדבר שעשׂתה הוא מתן צורה ממינה לחומר של נמואל, ותכליתו של נמואל שתהיה בו צורה אנושית. כך, לשיטתו, בכל פרט מפרטי המינים הטבעיים הזקוקים להעמיד צאצאים, שלוש הסיבות הן ממין אחד. כל זאת היא התכלית הראשונה. אשר למציאות תכלית אחרונה20 לכל מין, טוען כל מי שדן בטבע שהיא הכרחית, אך קשה מאוד לדעת אותה, כל שכן תכלית המציאות בשלמותה. מדברי אריסטו נראה שלשיטתו התכלית האחרונה למינים אלה היא התמדת ההתהוות והכליון, שהיא הכרחית כדי שתימשך ההתהוות בחומר, אשר פרטיו אינם יכולים להמשיך ולהתקיים, ושיתהווה ממנו מרב מה שאפשר שיתהווה, כלומר, השלם ככל האפשר. כי הכוונה האחרונה היא להגיע לשלמות. הוא הבהיר שהשלם ביותר שאפשר שיימצא מחומר זה הוא האדם ושהוא האחרון והשלם ביותר מבין המורכבים האלה. לכן, אף אם נאמר שהנמצאים האלה שמתחת לגלגל הירח הם למענו, זה אמת מבחינה זאת, כלומר, שמה שמשתנה נע למען ההתהוות כדי להשׂיג את השלם ביותר שאפשר21. אריסטו אינו חייב להישאל22 מה תכלית מציאותו של האדם, לשיטתו בדבר הקדמות, כי בעיניו התכלית הראשונה של כל פרט נוצר היא שלמות צורת אותו מין. לכן כל פרט אשר שלמים בו המעשׂים המתחייבים מאותה צורה - תכליתו הושׂגה בשלמות ובאופן מלא. התכלית האחרונה של המין היא שצורה זאת תתמיד להמשיך בהתהוות ובכליון, כך שלא תיפסק התהוות שיבוקש בה השלם ביותר שאפשר. ברור שעל-פי שיטת הקדמות בטלה בקשת תכלית אחרונה למציאות בכללותה.
ואילו בהתאם לדעתנו ושיטתנו בדבר חידוש העולם כולו לאחר הֶעְדֵּר, עשׂויים לסבור שמתחייבת שאלה זאת, כלומר, בקשת תכלית לכל המציאות הזאת. כן עשׂויים לסבור שתכלית המציאות כולה היא רק מציאות מין האדם כדי שהוא יעבוד את האל, ושכּל מה שנעשׂה נעשׂה רק למענו, עד שאפילו הגלגלים סובבים לתועלתו וכדי להמציא את הדברים ההכרחיים לו. כמה פשטים23 בספרי הנביאים מסייעים מאוד לסברה זאת: לשבת יצרה (ישעיה מ"ה, 18); אם לא בריתי יומם ולילה, חֻקות שמים וארץ לא שֹמתי (ירמיה ל"ג, 25); וימתחם כאֹהל לשבת (ישעיה מ', 22). אם הגלגלים הם למען האדם, כל שכּן שאר בעלי-החיים והצמחים. אבל אם עוקבים אחר דעה זאת24, כפי שחייבים בני-דעת לעקוב אחר דעות, מתברר הפגם שבה. וזאת בכך שאומרים למי שמאמין בדעה זו: "האם הבורא יכול להביא לידי מציאות את התכלית הזאת, שהיא מציאות האדם, בלי כל ההכנות האלה, או אין הוא יכול להביאו לידי מציאות אלא לאחריהן?" ואם יאמר מישהו שזה אפשר ושהאל יכול להביא לידי מציאות את האדם בלי שמים, למשל, אזי ייאמר: "מה אפוא התועלת שיש לו בכל הדברים כולם אשר אינם התכלית? הלא הם למען דבר אשר אפשר שיימצא בלי כל אלה!"
ואפילו אם הכול למען האדם, ותכלית האדם, כמו שנאמר, לעבוד את האל, נשארת השאלה מה התכלית בהיותו עובד25. הרי הוא, יתעלה, אינו מוסיף שלמות בזה שכּל מה שברא יעבוד אותו וישׂיגהו בהשׂגה אמיתית, ולא יהיה בו חיסרון בכך שמלבדו לא יימצא נמצא כלל. ואם יֹאמר (מישהו): "אין זאת למען שלמותו אלא למען שלמותנו, כי זה הטוב לנו ביותר, והוא שלמותנו", תתחייב אותה שאלה עצמה: "ומה תכלית מציאותנו עִם שלמות זאת?". בהכרח יגיע העניין בנתינת התכלית אל (הקביעה): "כך חפץ האל" או: "כך הצריכה חוכמתו"26. כך הוא הנכון, וכך מוצא אתה שחכמי ישֹראל סידרו בתפילותיהם באומרם: אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יֹאמר לך מה תעשֹה, ואם יצדק מה יתן לך?27. הם אמרו אפוא במפורש שאין תכלית אלא חֵפץ28 בלבד. מכיוון שהדבר כך - ובהתחשב באמונה בחידוש, מוכרחים אנו לומר שאפשר שיימצא משהו שונה ממציאות זאת, סיבותיה ומסובביה - מתחייב אבסורד באשר למציאותו של כל מה שנמצא זולת האדם, (כלומר), שהוא הובא לידי מציאות ללא תכלית כלל, כי התכלית המכוונת היחידה, והיא האדם, אפשר שתימצא מבלי כל אלה.
לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר. בטלה גם כן בקשת התכלית לכל מיני הנמצאים, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש, כי אנו אומרים שהאל הביא לידי מציאות את כל חלקי העולם ברצונו29, מהם מכוונים לעצמם ומהם בשביל דבר אחר. ואותו אחר מכוון לעצמו. וכשם שהוא חפץ שמין האדם יהיה נמצא, כן חפץ שיימצאו גלגלים אלה וכוכביהם, וכן חפץ שיימצאו המלאכים. בכל נמצא הוא התכוון לעצמוּתו של אותו נמצא. לדברים שאי-אפשר שיבואו לידי מציאות אלא לאחר הקדמת דבר-מה, הוא הביא לידי מציאות אותו דבר תחילה, כגון שהחוש קודם לשׂכל. דעה זאת נאמרה גם בספרים הנבואיים. נאמר: כּל פָּעַל ה' למענהו (משלי ט"ז, 4). הכינוי הזה יכול לחזור לַפָּעוּל30. ואם הוא חוזר לַפּוֹעֵל31 יהיה פירושו: בשביל עצמוּתו יתעלה, כלומר, רצונו32, כי הוא עצמוּתו, כפי שהובהר בספר זה33. וכבר ביארנו34 שעצמוּתו, יתעלה, קרויה גם כן כבודו בדברו הראני נא את כבֹדך (שמות ל"ג, 18)35. דברו (שהוזכר) כאן, כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז, 4), יהיה אפוא כמו דברו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשֹיתיו (ישעיה מ"ג, 7). הוא אומר: כל מה שעשׂייתו מיוחסת אלַי, עשׂיתיו רק בשביל רצוני36. דברו יצרתיו אף עשֹיתיו הוא מה שביארתי לך שיש נמצאים שלא ייתכן שיבואו לידי מציאות אלא לאחר שיבוא לידי מציאות דבר אחר. לכן הוא אמר: יצרתי לך את הדבר הראשון, שמוכרח לקדום, כמו, למשל, החומר לכל דבר חומרי. אחר-כך עשׂיתי בדבר הקודם הזה, או אחריו, את מה שהיה בכוונתי להביא לידי מציאות. ואין אלא רצון37 גרידא.
כאשר תתבונן באותו ספר המנחה את כל המבקש-הנחיה אל האמת והנקרא לפיכך תורה38, יתברר לך עניין זה אשר אנו חגים סביבו מתחילת מעשֹה בראשית ועד סופו, והוא שלא נאמר במפורש על דבר מהם שהוא בשביל דבר אחר. אלא צוין שהוא הביא לידי מציאות כל חלק וחלק מחלקי העולם ושבואם לידי מציאות היה בהתאם לכוונה. זאת היא משמעות דברו וירא אלהים כי טוב39. כי יודע אתה את מה שביארנו בדבר אמירתם דברה תורה כלשון בני-אדם40. והטוב בעינינו הוא ביטוי למה שמתאים לכוונתנו41. על המכלול הוא אמר: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31) כי כל מחודש התחדש42 בהתאם לכוונה ולא השתבש כלל. לכן אמר: מאוד. כי יש שדבר טוב ובהתאם לכוונתנו זמן-מה, ואחרי-כן הוא מחטיא את מטרתו. לכן הודיע שכּל היצירות האלה התאימו למטרתו ולכוונתו והן ממשיכות ומתמידות על-פי מה שהיתה הכוונה בהן.
אל יטעה אותך דברו על אודות הכוכבים: להאיר על הארץ ולמשֹל ביום ובלילה (בראשית א', 17-18) ותסבור שמשמעותו: כדי שיעשׂו זאת. אלא זאת היא הודעה על טבעם שהוא חָפֵץ לברוא אותם כך, כלומר, מאירים ומנהיגים, כמו שאמר על אדם: ורדו בדגת הים [ובעוף השמים ובכל-חיה הרֹמשֹת על-הארץ] (שם, שם, 28), שאין משמעותו שהוא נברא לשם זה, אלא זאת הודעה על טבעו שבו הוא יתעלה טָבַע אותו43. אשר לדברו על הצמחים, שהוא העניק אותם לבני-האדם ולשאר בעלי-החיים44 - אריסטו ואחרים אמרו זאת במפורש45. ברור שהצמחים הובאו לידי מציאות בשביל בעלי-החיים, מכיוון שהם מוכרחים להיזון. לא כן הכוכבים. הם אינם למעננו בהגיע טובם אלינו. כי דברו להאיר... ולמשֹל (בראשית א', 17-18) הוא, כמו שהסברנו, הודעה על התועלת השופעת מהם על (העולם) השפל, כפי שהבהרתי לך46, שטבע הטוב לשפוע תמיד מדבר על דבר. הטוב הזה המגיע תמיד הוא מבחינת זה אשר הוא מגיע אליו כאילו הוא, הזוכה לחסד, הוא התכלית של זה שמשפיע עליו את טובו וחסדו. אחד מתושבי העיר, למשל, סובר שתכליתו של המלך לשמור על ביתו בלילה מפני הגזלנים. וזה נכון מבחינת-מה, כי כאשר נשמר ביתו ותועלת זאת באה לו מן המלך, נעשׂה הדבר דומה לכך שתכליתו של המלך לשמור את ביתו של זה. על-פי עניין זה עלינו לפרש כל כתוב שאנו מוצאים שפשוטו מורה שדבר נעלה נעשׂה למען דבר נמוך ממנו, שפירושו שזה מתחייב מטבעו, ולקבל על עצמנו את האמונה שכּל המציאות הזאת היא בכוונתו, יתעלה, בהתאם לרצונו47, ולא נבקש לזאת עילה48 או תכלית אחרת כלל. כשם שאין אנו מבקשים תכלית למציאותו, יתעלה, כן לא נבקש תכלית לרצונו שעל-פיו נוצר כל מה שנוצר וייווצר כפי שהוא49.
אל תטעה בלבך ותחשוב שהגלגלים50 והמלאכים51 הובאו לידי מציאות בשבילנו, שהרי הבהיר לנו את ערכנו: הן גוים כמר מדלי (ישעיה מ', 15). התבונן אפוא בעצמך ובעצם הגלגלים, הכוכבים והשׂכלים הנבדלים. אז תתברר לך האמת ותדע שהאדם הוא השלם והנכבד מבין מה שהתהווה מן החומר הזה, אך לא יותר. וכאשר משווים את מציאותו אל מציאות הגלגלים, כל שכּן אל מציאות (השׂכלים) הנבדלים, הוא בזוי מאוד מאוד. נאמר: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישׂים תָּהֳלָה. אף שכְני בתי חֹמר אשר בעפר יסודם (איוב ד', 18-19)52. ודע שעבדיו הנאמרים בפסוק זה אינם ממין האדם כלל. הראיה לכך דברו: אף שכְני בתי חֹמר אשר בעפר יסודם. אלא עבדיו הנזכרים בפסוק זה הם המלאכים. כן גם מלאכיו שרמז אליהם בפסוק זה הם בלי ספק הגלגלים. הוא הבהיר את עצם העניין הזה. ואליפז עצמו חזר עליו במלים אחרות בכתוב אחר: הן בקדֹשַו לא יאמין ושמים לא זכּו בעיניו. אף כי נתעב ונאלח איש שֹתה כמים עַוְלָה (שם, ט"ו, 15-16). התברר אפוא שקדושיו הם עבדיו, ושאינם ממין האדם. ומלאכיו הנזכרים בפסוק ההוא הם שמים. ומשמעות תָּהֳלָה היא משמעות לא זכּו בעיניו, כלומר, שהם חומריים. ואף-על-פי שהם מהחומר הזך ביותר וגדולים ביותר בזוהרם ואורם, הנה בהשוואה לשׂכלים הנבדלים הם עכורים, חשוכים ולא זכּים. דברו על באשר למלאכים: הן בעבדיו לא יאמין פירושו שאין להם מציאות איתנה, שהרי לדעתנו הם עשׂויים. ואפילו לדעת הדוגלים בקדמות יש להם סיבות, וחלקם במציאות אינו איתן ולא יציב בהשוואה אליו, יתעלה, מחויב-המציאות במוחלט53.
דבריו: אף כי נתעב ונאלח הם כמו דבריו: אף שכְני בתי חֹמר. הרי הוא כאומר: אף הנתעב והנאלח, האדם, אשר העיוות מעורב וחודר בכל חלקיו. כלומר, ההֶעְדֵּר מתלווה אליו. עַולָה (איוב ט"ו, 16) היא העיוות: בארץ נכוֹחוֹת יְעַוֵּל (ישעיה כ"ו, 10). ודברו: איש (איוב ט"ו, 16) הוא כדברו: אדם, כי יש שהמין האנושי נקרא איש: מכה איש ומת (שמות כ"א, 12). כך יש להאמין. כי כאשר אדם יודע את עצמו ואינו טועה בו, ומבין כל נמצא בהתאם לו, הוא נרגע ומחשבותיו אינן משתבשות לבקש תכלית למה שאין לו אותה תכלית, או לבקש תכלית למה שאין לו תכלית אלא מציאותו התלויה בחֵפץ54 האלוהי, ואם תרצה תאמר: בחוכמה האלוהית55.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב