החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק י"ז
דעותיהם של בני-האדם על ההשגחה הן חמש. כולן קדומות, כלומר, הן דעות שנשמעו בימי הנביאים, מאז הופיעה התורה האמיתית המאירה מחשכים אלה כולם1.
הדעה הראשונה היא טענתו של מי שטען שאין השגחה כלל על שום דבר בכל המציאות הזאת ושכּל מה שיש בה, השמים וזולתם, קורה במקרה2 ועל-פי ההכנה3. ואין בכלל מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בשום דבר. זאת היא דעת אפיקורוס4. הוא אף האמין בחלקיקים5, ודעתו היתה שהם מתערבבים כפי שמזדמן ומתהווה מהם מה שמזדמן. בדעה זאת החזיקו הכופרים מישׂראל, ועליהם נאמר: כִחשו בה' ויאמרו לוֹא הוא (ירמיה ה', 12). אריסטו הוכיח הוכחה מופתית שדעה זאת אבסורדית ושלא ייתכן שכּל הדברים יתהוו במקרה, אלא יש להם מְסַדֵּר ומנהיג. הזכרנו לעיל6 משהו מזאת.
הדעה השנייה היא דעתו של מי שסובר שעל חלק מהדברים יש השגחה והם מונהגים על-ידי מנהיג ומסודרים על-ידי מְסַדֵּר, וחלקם עזובים למקרה. זאת היא דעתו של אריסטו. אני אסכם לך את דעתו בדבר ההשגחה: הוא סובר שהאל יתעלה משגיח על הגלגלים ועל מה שבתוכם, ולכן הפרטים שלהם מתמידים כפי שהם. לכן אמר אלכסנדר7 במפורש שדעת אריסטו היא שהשגחת האל מסתיימת אצל גלגל הירח. זאת היא מסקנה מן העיקרון שלו בדבר קדמות העולם. כי הוא סובר שההשגחה היא בהתאם לטבע המציאות. ומשמעות ההשגחה על גלגלים אלה ומה שבתוכם, אשר פרטיהם מתמידים, היא שהם מתמידים במצב אחד ואינם משתנים. כשם שממציאותם של אלה מתחייבת מציאותם של דברים אחרים, אשר אין פרטיהם מתמידים במציאותם, אבל מיניהם (מתמידים), כן גם שופע מאותה השגחה מה שמחייב את המשך קיום המינים והתמדתם, בעוד שלא ייתכן המשך קיום פרטיהם.
אך גם פרטי כל מין אינם מוזנחים כליל. אלא כל הזך8 מאותו חומר עד כדי שיקבל צורת הצמיחה, מושׂמים בו כוחות השומרים עליו זמן-מה, מושכים אליו את מה שמתאים לו ודוחים ממנו את מה שאין לו תועלת בו. אלה מהם הצלולים עוד יותר, עד כדי שהם מקבלים את צורת החוש, מושׂמים בהם כוחות אחרים השומרים ומגינים עליהם; וניתן להם כוח אחר לנוע כדי לפנות אל מה שמתאים להם ולברוח ממה שאינו מתאים להם9. כן ניתנו לכל פרט (כוחות) בהתאם למה שאותו מין זקוק לו. למי מהם הצלול יותר עד כדי שקיבל את צורת השׂכל ניתן כוח אחר בו הוא מנהיג, חושב ושוקל בדעתו10 מה מאפשר את המשך קיומו כפרט ואת השמירה על מינו, בהתאם לשלמותו של אותו פרט.
אבל שאר התנועות החלות בכל פרטי המין חלות במקרה11, ואינן - לדעת אריסטו - בהנהגתו של מנהיג ולא בסדרו של מְסַדֵּר. למשל, כאשר נושבת רוח סוערת או לא סוערת היא בלי ספק תפיל כמה עלים מעץ אחד, תשבור ענף של עץ אחר, תפיל אבן מאיזושהי גדר-אבנים, תעלה עפר על עשׂב כלשהו ותשחית אותו ותסעיר את גלי המים וספינה שהיתה שם תיטרף, וכל מי שֶבָּהּ, או חלקם, יטבעו. אין לדעתו הבדל בין נפילת אותו עלה ונפילת האבן לבין טביעתם של אותם (אנשים) גדולים ומעולים שהיו בספינה. כן אין הוא מבחין בין שור שהטיל גללים על חבורת נמלים ומתו לבין בניין שנסדקו יסודותיו והוא התמוטט על המתפללים שהיו בו ומתו. אין הבדל, לדעתו, בין חתול שנתקל בעכבר וטרף אותו, או עכביש שטרף זבוב, לבין אריה רעב שפגש נביא וטרף אותו.
בסיכום, עיקר דעתו הוא שעל כל מה שהוא רואה נוהג בעקיבות ומנהגו לא מתערער ולא משתנה כלל, כמו מצבי הגלגלים, או נוהג על-פי סדר שלא נפגם אלא במקרים חריגים, כמו הדברים הטבעיים, הוא אומר "זה בהנהגה", כלומר, שההשגחה האלוהית מתלווה אליו. ועל כל מה שהוא רואה שאינו נוהג בעקיבות באופן סדיר ואינו צמוד לסדר, כגון מצביהם של פרטי כל מין מן הצמחים, בעלי-החיים והאדם, הוא אומר: "זה במקרה11 ולא בהנהגת מנהיג", כלומר, שההנהגה האלוהית אינה מלווה אותו. הוא סובר שמן הנמנע שההשגחה האלוהית תתלווה למצבים אלה. זה מבוסס על דעתו בדבר קדמות העולם ושמה ששונה ממצבה הנוכחי של מציאות זאת - נמנע12. המאמינים בדעה זאת אף מבין המורדים בתורתנו הם האומרים: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9)13.
הדעה השלישית נוגדת את הדעה השנייה הזאת. היא דעתם של הסוברים שאין בכל המציאות דבר מקרי כלל, לא פרטי ולא כללי. אלא הכול ברצון, כוונה והנהגה. וברור שכּל המנהיג יודע. זאת היא (דעתה של) כת האשעריה14 מקרב המוסלמים. מן הדעה הזאת התחייבו גנויות חמורות והם נטלו אותן וקיבלו אותן על עצמם15. כי הם מודים לאריסטו במה שהוא טוען שנפילת עָלֶה ומותו של בן-אדם שווים. הם אמרו: כן הוא. אבל הרוח לא נשבה במקרה, אלא האל הניע אותה. לא הרוח היא שהפילה את העלים, אלא כל עלה נפל בגזרת האל. הוא אשר הפיל אותם עכשיו במקום זה. לא (היה) אפשר שזמן נפילתם יתאחר או יקדם. ואי-אפשר (היה) שיפלו במקום אחר. כי כל זה נגזר מאז ומעולם. לפי דעה זאת מתחייב שכּל תנועותיהם ומנוחותיהם של בעלי-החיים נגזרות מראש ושלאדם אין שום יכולת לעשׂות או לא לעשׂות דבר. כמו כן מתחייב מדעה זאת שטבע האפשרי יהיה בטל לגבי דברים אלה, ושדברים אלה יהיו כולם מחויבים או נמנעים. הם קיבלו זאת עליהם16, ואמרו שהדברים שאנו קוראים להם "אפשריים", כגון שראובן יקום ושמעון יבוא, הם אפשריים מבחינתנו, אבל מבחינתו יתעלה אין דבר מהם אפשרי כלל אלא הם מחויבים או נמנעים. מדעה זאת התחייב גם כן שעניין המצוות לא מועיל דבר, כי האדם אשר באה אליו כל מצוָה אינו יכול לעשׂות דבר, לא לקיים מה שנצטווה, ולא להימנע ממה שנאסר עליו. הכת הזאת אמרה שהוא יתעלה חפץ כך, לשלוח (נביאים), לצוות ולאסור, לאיים, לעורר תקווה (לשׂכר) ולהפחיד (מפני עונש), אף-על-פי שאין בנו יכולת, ואפשר שיטיל עלינו דברים נמנעים. אפשר שנציית לצו וניענש, נמרה אותו ונקבל שׂכר.
מן הדעה הזאת גם מתחייב שלמעשׂיו יתעלה אין תכלית. הם קיבלו עליהם את המעמסה הכבדה של אבסורדים17 אלה כולן לשם (שמירה על) שלמות דעה זאת עד כדי כך שכאשר אנו רואים אדם שנולד עיוור או מצורע, אשר אין אנו יכולים לומר שהוא חטא חֵטא שבגללו היה ראוי לכך, אנו אומרים: "כך חָפֵץ (האל)"; וכאשר אנו רואים אדם מעולה ירא שמים שנהרג בייסורים, אנו אומרים: "כך חָפֵץ (האל) ואין בזאת עוול", כי אפשר, לדעתם, שהאל ייסר את מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא. דבריהם על עניינים אלה מפורסמים.
הדעה הרביעית היא דעת מי שסובר שלאדם יש יכולת. ולכן הציווי והאיסור, והשׂכר והעונש שבתורה18 נוהגים לשיטתם של אלה על-פי סדר. הם סוברים שכּל מעשׂי האל מיוסדים על חוכמה, ושאי-אפשר שיעשׂה עוול, ושאין הוא מעניש עושׂה-טוב. גם המעתזלה19 מחזיקים בדעה זאת, אף שלשיטתם אין יכולת האדם מוחלטת20. גם הם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילתו של כל עלה ואת רמישׂתה של כל נמלה; ושהשגחתו על כל הנמצאים. גם מדעה זאת מתחייבים אבסורדים וסתירות. האבסורד21 הוא שכמה בני-אדם נולדים בעלי מום מבלי שחטאו. הם אומרים: "זה בהתאם לחוכמתו, וטוב יותר בשביל אותו איש שיהיה כך מאשר שיהיה שלם, אלא שאיננו יודעים את (מהות) הטוב הזה, ואין זה בתור עונש לו, אלא בתור הטבה לו". כן תשובתם בדבר מות אדם מעולה, שזה כדי שירבה שׂכרו בעולם הבא.
הדברים הגיעו עד כדי כך שכאשר נאמר להללו: "ולמה הוא עושׂה צדק לאדם ואינו עושׂה לזולתו? ועל איזה חטא נשחט בעל-החיים הזה?" הם נוטלים על עצמם אבסורד17 ואומרים שזה יותר טוב לו כדי שהאל יפצה אותו בעולם הבא22. אפילו כאשר נהרג פרעוש או נהרגת כינה מתחייב שיהיה להם פיצוי על זאת מהאל. וכן אמרו על אותו עכבר חף מפשע שחתול או דיה טרפו אותו: "כך הצריכה חוכמתו ביחס לעכבר זה, והוא עתיד לפצותו בעולם הבא על מה שקרה לו".
לדעתי אין לגנות אף אחד מבעלי שלוש דעות אלה על ההשגחה23, כי את כל אחד מהם הניע הכרח גדול לומר מה שאמר. אריסטו הלך בעקבות הגלוי-לעין מטבע המציאות. האשעריה נמנעו מלייחס לו יתעלה אי-ידיעה של דבר כלשהו. ואי-אפשר לומר שהוא מכיר פרט זה ונעלם ממנו פרט אחר. מכאן נובעים אותם אבסורדים17, והם קיבלו אותם על עצמם. המעתזלה אף הם נמנעו מלייחס לו יתעלה עוול וָעֹשֶק. ולא היה טוב בעיניהם להתכחש לטבע-שמלידה ולומר שאין זה עוול להכאיב למי שלא חטא. גם לא היה טוב בעיניהם ששליחת הנביאים כולם ומתן התורה24 יהיו לא לשם עניין הנתפשׂ בשׂכל. ולכן קיבלו אף הם עליהם אבסורדים17 רבים. משיטתם גם מתחייבות סתירות, כי הם מאמינים שהוא יתעלה יודע כל דבר, ושהאדם בעל-יכולת. זה מביא למה שמתברר בהתבוננות הקלה ביותר כסותר את עצמו.
הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר, דעת תורתנו. אני אודיעך ממנה מה שנאמר במפורש בספרי נביאינו, והוא מה שמאמינים בו המון חכמינו25. כן אמסור לך מה שהאמינו כמה מן המאוחרים מבינינו. גם אודיעך מה אני מאמין בעניין זה. ואומַר: יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ26, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד27 שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לאל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כי כל דרכיו משפט, [אל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא] (דברים ל"ב, 4)28. אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים29.
הנה סיכמתי לך את הדעות האלה. אריסטו סובר שכּל מצביהם של פרטים שונים מקרב בני-האדם הם לגמרי במקרה30. ואלאשערי31 סובר שזה מתאים לחֵפץ32 גרידא. המעתזלה סוברים שזה תואם לחוכמה. ואנו סוברים שזה מתאים למה שראוי לו האדם לפי מעשׂיו. לכן רואה אלאשערי אפשרות שהאל ייסר איש מעולה וטוב בעולם הזה ויושיבו לנצח באותה אש שאומרים שיש בעולם הבא. והם אומרים: "כך חָפֵץ (האל)". והמעתזלה סוברים שזה עוול, ושזה אשר יֻסַּר, ואפילו נמלה, כפי שציינתי לך, יהיה לו פיצוי. ושמישהו יְיֻסַּר כדי שיפוצה - זה בהתאם לחוכמתו (יתעלה). ואנו מאמינים שכּל המצבים האנושיים האלה הם בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו33. והוא נעלה מלעשׂות עוול. הוא איננו מעניש אלא את מי מבינינו שראוי לעונש. זה מה שתורת משה רבנו אומרת במפורש, שהכול בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו. על-פי דעה זאת התנהלו דברי המון חכמינו34, שמוצא אתה אותם אומרים ברורות: אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון35. הם אמרו: במידה שאדם מודד בה מודדין לו. זה לשון המשנה36. והם אמרו מפורשות בכל מקום שהצדק מחויב והכרחי באשר לאל יתעלה, כלומר, שהוא גומל למציית על כל מעשׂי הטוב37 והיושר שעשׂה, אף אם לא נצטווה עליהם באמצעות נביא, ושהוא מעניש על כל מעשׂה רע שעשׂה אדם, אף אם לא נאסר עליו באמצעות נביא, שכּן הדבר אסור לו בטבעו-שמלידה (של האדם). כוונתי לאיסור העֹשֶק והעוול38. הם אמרו: אין הקב"ה מקפח זכות כל ברייה39; ואמרו: כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה40. כן אמרו: אינו דומה מצוּוה ועושֹה למי שאינו מצוּוה ועושֹה41. הם הבהירו שאף-על-פי שלא הוטל עליו עול מצוות נותנין לו שֹכרו42. לעיקרון הזה מתאימים כל דבריהם.
כן מופיעה בדברי החכמים תוספת שאינה מופיעה בגוף התורה, והיא שחלקם אמרו: ייסורין של אהבה43. כי לפי דעה זאת יש שפוגעים באדם פגעים לא בגלל חטא שֶקָּדַם, אלא כדי שירבה שׂכרו. זאת היא גם שיטת המעתזלה. אך אין כתוב בתורה לעניין זה. ואל יטעה אותך דבר הנִסָּיוֹן: והאלהים נִסה את אברהם (בראשית כ"ב, 1), ודברו: וַיְעַנְּךָ וירעִבך [ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתיך, למען הודיעך כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם, כי על-כל-מוצא פי-ה' יחיה האדם] (דברים ח', 3). כי עוד תשמע דברים על זאת44.
תורתנו מתייחסת אך ורק למצביהם של פרטים מבני-האדם. אבל הסיפור הזה על פיצוי לבעלי-חיים לא נשמע כלל לפנים באומתנו. איש מן החכמים לא הזכירו כלל. אולם כאשר שמע אותו אחד המאוחרים מבין הגאונים ז"ל מפי המעתזלה, סבר שהוא נכון והאמין בו45.
ואילו מה שאני מאמין באשר ליסוד זה - כלומר, ההשגחה האלוהית - הוא מה שאתאר לך. באמונתי זאת, שאתאר, אינני נשען על מה שהוכחה מופתית הביאתני אליו. אלא נשען אני על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספרו של האל וספרי נביאינו. דעה זאת, אשר אני מאמין בה, פחות מגונה46 מן הדעות הקודמות וקרובה יותר אל ההיקש השׂכלי. כי אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד. רק מין זה כל מצבי פרטיו וכל הטוב והרע הפוקדים אותם מתאימים למה שהם ראויים לו47, כמו שאמר: כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב, 4)48. אבל שאר בעלי-החיים וכל שכּן הצמחים וזולתם, דעתי עליהם כדעת אריסטו. אין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה עליו, ולא שעכביש זה טרף זבוב זה בגזרת האל ורצונו הפרטי עכשיו49. ולא שהיריקה שירק ראובן נעה עד שפגעה ביתוש זה במקום מסוים והרגה אותו על-פי גזירה. ולא שכאשר דג זה חוטף תולעת זאת משטח פני המים, זה בחֵפֶץ50 אלוהי פרטי. כל זה, לדעתי, במקרה לחלוטין51, כמו שסובר אריסטו52.
לדעתי ולפי מה שאני סובר, ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי53 ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל - הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה54 את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש55. אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר56, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה57, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על-פי רצון58 אלוהי לפי הראוי (לכל אדם ואדם) על-פי משפטיו (של האל), אשר אין שׂכלינו מגיעים לדעת את חוקם59.
מה שעורר אותי לדעה זאת הוא שלא מצאתי מעולם כתוב בספרו של נביא שהאל משגיח על פרט מפרטי בעלי-החיים זולת פרט האדם לבדו. הנביאים גם התפלאו שיש השגחה על פרטי האדם, שהרי הוא קל-ערך מכדי שיושגח. כל שכּן בעלי-חיים אחרים. נאמר: מה אדם ותדעהו, [בן אנוש ותחשבהו. אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר] (תהלים קמ"ד, 3-4); מה אנוש כי תזכרנו [ובן-אדם כי תפקדנו] (שם, ח', 5). מופיעים כתובים גלויים שההשגחה היא בכל פרטי האדם וכל מעשׂיהם נפקדים: היֹצר יחד לִבם המבין אל כל מעשֹיהם (שם, ל"ג, 15). ונאמר: אשר עיניך פקֻחות על כל דרכי בני-אדם לתת לאיש כדרכיו (ירמיה ל"ב, 19). כן נאמר: עיניו על דרכי איש, וכל צעדיו יראה (איוב ל"ד, 21). התורה כותבת במפורש על ההשגחה על פרטי האדם ופקידת מעשׂיהם. נאמר: וביום פָּקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב, 34). ונאמר: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם, שם, 33)60. ונאמר: והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כ"ג, 30). נאמר: ונתתי את פני בנפש ההיא (שם, כ', 6). ו(פסוקים כגון) אלה מרובים. כל סיפורי אברהם ויצחק ויעקב הם ראיה גמורה להשגחה הפרטית.
אין ספק שמצבם של שאר פרטי בעלי-החיים הוא כפי שסובר אריסטו. לכן מותר, ואף מצוּוים אנו, לשחוט אותם, ולהשתמש בהם לתועלתנו כפי שאנו חפצים. ראיה לכך ששאר בעלי-החיים אינם מושגחים, אלא באותו אופן של השגחה שציין אריסטו61, דבריו של הנביא כאשר ראה את השתלטותו של נבוכדנצר ושהוא מרבה להרוג בני-אדם. הוא אמר: "אלי! בני-האדם כביכול הוזנחו והופקרו כדגים וכרמשׂים שבארץ". בזאת הוא הצביע על כך שמינים אלה מוזנחים. אלה דבריו: ותעשֹה אדם כדגי הים, כרמשֹ לא מֹשל בו; כֻּלֹּה בחכה הֵעֲלָה [יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ ויאספהו במִכמרתו] (חבקוק א', 14-15). והנביא הבהיר שאין הדבר כן, לא על דרך ההזנחה וסילוק ההשגחה, אלא על דרך עונש לְהַלָּלוּ, מכיוון שהם ראויים למה שפגע בהם. הוא אמר: ה' למשפט שַׂמְתוֹ וצור להוכיח יִסַּדְתו (שם, שם, 12). אל תחשוב שניתן לסתור את דעתי זאת בדבריו נותן לבהמה לחמה, [לבני עֹרב אשר יקראו] (תהלים קמ"ז, 9) ובדבריו הכפירים שֹאגים לטרף, [ולבקש מאל אָכְלָם] (שם, ק"ד, 21) ובדבריו פותח את ידך, ומשֹביע לכל חי רצון (שם, קמ"ה, 16), וגם בדברי החכמים יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים62. תמצא לשונות רבים מעין אלה. ואין בהם דבר שיסתור את דעתי זאת, כי כל זאת השגחה מינית, לא פרטית. הוא כביכול מתאר את חסדו יתעלה בהכינו לכל מין את מזונו ההכרחי ואת החומר לקיומו. זה ברור ומְחֻוָּר. וכן סובר אריסטו שאופן זה של השגחה הכרחי ונמצא63. גם אלכסנדר64 ציין זאת בשם אריסטו, כוונתי להכנת מציאות מזונות כל מין לפרטיו. לולא כן היה אותו מין נכחד בלי ספק. זה ברור בהתבוננות קלה ביותר. דברם צער בעלי-חיים דאוריְתא65 על סמך דברו על מה הִכית את אתֹנך (במדבר כ"ב, 32)66 בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא67, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול - אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה - אלא בשעת הצורך: כי תְאַוֶּה נפשך לאכֹל בשֹר (דברים י"ב, 20), ולא נשחט מתוך אכזריות או לשם משׂחק68.
דעה זאת אינה מחייבת אותי להשיב על השאלה מדוע (האל) משגיח על פרטי האדם69 ואינו משגיח כהשגחה זאת על שאר פרטי בעלי-החיים, כי ראוי לו לשואל זה לשאול את עצמו מדוע (האל) נתן את השׂכל לאדם ולא נתן אותו לשאר מיני בעלי-החיים. כי התשובה על שאלה אחרונה זאת היא "כך חָפֵץ" או "כך הצריכה חוכמתו" או "כך הצריך הטבע" לפי שלוש הדעות הקודמות70. בעצם אותן תשובות עונים על השאלה הראשונה.
הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין-אונים. אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השׂכל וצמודה אליו. שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משׂכיל ושׂכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות71, וכל מי שֶמִדַּבֵּק בו דבר מאותו שפע - לפי מידת השׂכל המגיעה אליו (תהיה מידת) מה שמגיע אליו מן ההשגחה72. זאת היא דעתי הנראית לי מתאימה למושׂכל וללשונות התורה.
בדעות הקודמות, לעומת זאת, יש הגזמה או אי-ספיקה. או הגזמה הגורמת לבלבול גמור, התכחשות למושׂכל וסתירה בוטה73 למוחש; או אי-ספיקה רבה המחייבת אמונות רעות באשר לאלוה, השחתת סדר מציאות האדם ומחיקת כל מעלותיו המוסריות והשׂכליות של האדם. כוונתי למי ששולל את ההשגחה מפרטי האדם ומשווה בינם לבין פרטי שאר מיני בעלי-החיים.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב