החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק כ'
דבר מוסכם הוא שלא ייתכן שתתחדש לו יתעלה ידיעה כך שיֵדע עכשיו מה שלא יָדע לפני-כן. ולא ייתכן שתהיינה לו ידיעות רבות, מרובות-מספר, אפילו לדעת המאמינים בתארים1. מכיוון שזה הוכח הוכחה מופתית2, אומרים אנו, קהל בני-התורה3, שבידיעה אחת הוא יודע את דברים רבים מרובי-מספר. לגביו יתעלה אין הידיעות שונות זו מזו בשל השוני שבין מושׂאי-הידיעה, כמו שזה לגבינו. כן אנו אומרים שאת כל הדברים המתחדשים האלה הוא יָדַע לפני היותם, ידעם מעולם. לכן בשום אופן לא מתחדשת לו ידיעה על אודותם, כי ידיעתו שפלוני נעדר עכשיו, ושיתהווה בזמן פלוני, ויתמיד להימצא במשך תקופה מסוימת, ולאחר-מכן ייעדר - הרי שכאשר יבוא אותו פרט לידי מציאות בהתאם לידיעה על אודותיו שקדמה לו, לא תתווסף ידיעה ולא יארע מה שלא היה ידוע מלפניו, אלא יארע מה שהיה ידוע (לו) מעולם שיארע כפי שהוא בא לידי מציאות4.
בהתאם לאמונה זאת מתחייב שהידיעה תתייחס להֶעְדֵּר ותקיף את האינסופי5. אנו מאמינים בזאת אפוא ואומרים שלא מן הנמנע שדברים אלה6 שאותם ידע מראש - והם בגדר יכולתו - יהיו מושׂאים של יכולתו. אבל מה שלא יבוא לידי מציאות כלל הוא ההֶעְדֵּר המוחלט7 מבחינת ידיעתו. אליו אין ידיעתו מתייחסת כמו שאין ידיעתנו מתייחסת אל מה שנעדר מבחינתנו. אבל יש פקפוק האם ידיעתו מקיפה מה שאינסופי8.
כמה מבעלי-העיון דגלו בקביעה שהידיעה מתייחסת למין ונמשכת אל כל פרטי המין במובן-מה. זאת היא דעתו של כל בן-תורה3 כמסקנה הכרחית מן העיון.
ואילו הפילוסופים פסקו וקבעו שידיעתו אינה מתייחסת להֶעְדֵּר ואינה מקיפה את האינסופי. מכיוון שלא מתחדשת לו ידיעה, לא ייתכן שיֵדע דבר מן המתחדשים. אין הוא יודע אפוא אלא את הדבר הקבוע אשר אינו משתנה.
לאחד מהם נולד ספק אחר. הוא אמר: אף אילו יָדַע את הדברים הקבועים, הרי היו נעשׂות לו ידיעות רבות, מפני שעִם ריבוי מושׂאי-הידיעה רבות הידיעות. כי לכל מושׂא-ידיעה יש ידיעה המיוחדת לו. מכאן שאין הוא יודע אלא את עצמוּתו (הוא).
מה שאני אומר הוא שהסיבה לכל מה שנלכדו בו היא שהם קבעו יחס בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה, וכל קבוצה מעיינת בדברים הנמנעים בידיעתנו ותסבור, לפיכך, שזה מתחייב (גם) בידיעתו, או שיהיה הדבר מפוקפק8 בעיניה. לכן גדולה הנזיפה (שיש לנזוף) בפילוסופים בשאלה זו יותר מבכל אחד, כי הם שהוכיחו הוכחה מופתית שאין ריבוי בעצמוּתו יתעלה, ואין לו תואר חוץ לעצמוּתו9, אלא ידיעתו היא עצמוּתו ועצמוּתו היא ידיעתו10. והם שהוכיחו הוכחה מופתית שאין שְׂכָלֵינו מסוגלים להשׂיג את אמיתת עצמוּתו כפי שהיא, כמו שהבהרנו11. כיצד טוענים הם אפוא שהם משׂיגים את ידיעתו, בעוד שאין ידיעתו משהו מחוץ לעצמוּתו? אלא עצם אותה אי-יכולת של שְׂכָלֵינוּ להשׂיג את עצמוּתו היא אי-היכולת להשׂיג כיצד היא ידיעתו את הדברים. אין זאת ידיעה ממין ידיעתנו שנקיש ממנה, אלא היא דבר שונה תכלית השוֹני.
כשם שיש עצמוּת מחויבת-המציאות12, שממנה מתחייב כל נמצא לדעתם13 - או שהיא העושׂה את כל מה שזולתה אחר ההֶעְדֵּר לדעתנו14 - כן אומרים אנו שאותה עצמוּת משׂיגה את כל אשר זולתה ולא נסתר ממנה דבר כלל מכּל מה שנמצא. אין שותפות בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין שותפות בין עצמוּתנו ועצמוּתו. מה שהטעה כאן הוא שיתוף השם15 "ידיעה", מפני שהשותפות היא בשם בלבד, בעוד שהשוני באמיתתם16. בשל זאת מתחייבים האבסורדים17. שכּן אנו מדמים שכּל הדברים המתחייבים מידיעתנו מתחייבים מידיעתו.
גם מתברר לי מלשונות התורה שידיעתו יתעלה ש(דבר) אפשרי כלשהו עתיד לבוא לידי מציאות, כלל אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבע האפשרות, אלא טבע האפשרות נשאר עִמו, ואין הידיעה איזו אפשרות תארע מחייבת ש(הדברים) יהיו בהכרח על-פי אחת משתי האפשרויות18. זה גם יסוד מיסודות תורת משה שאין בו ספק ולא מחלוקת. לולא כן לא היה אומר ועשֹית מעקה לגגך (דברים כ"ב, 8). וכן דברו [ומי האיש אשר ארשֹ אשה ולא לקחה ילך וישֹב לביתו], פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה (שם, כ', 7)19. וכן כל מתן-המצוות, הציווי והאיסור, מבוססים על עיקרון זה שידיעתו את מה שיהיה אינה מוציאה את האפשרי הזה20 מטבעו. יש קושי8 עצום להשׂיג זאת בִּשְׂכָלֵינוּ קצרי-היכולת.
התבונן אפוא בכמה הבדלים שונה ידיעתו מידיעתנו לדעת כל בן-תורה3. ראשית, בכך שהידיעה האחת חופפת על מושׂאי-ידיעה רבים ממינים שונים. שנית, בכך שהיא מתייחסת למה שלא בא לידי מציאות. שלישית, בכך שהיא מתייחסת למה שהוא אינסופי21. רביעית, בכך שידיעתו אינה משתנה עִם השׂגת המחודשים. אך נראה שהידיעה שדבר-מה עתיד להימצא אינה זהה לידיעה שהוא כבר בא לידי מציאות. אלא יש כאן תוספת כלשהי, והיא שמה שהיה בכוח הפך להיות בפֹעַל. חמישית, שבהתאם לדעת תורתנו אין ידיעתו יתעלה מוציאה מאחת משתי אפשרויות, אף-על-פי שהוא יתעלה כבר יָדַע ברורות מה יהיה בסופה של אחת מהן22.
מי ייתן וידעתי במה דומה ידיעתנו לידיעתו לדעת המאמינים שהידיעה היא תואר נוסף23, והאם אין כאן אלא שותפות בשם. אבל על-פי דעתנו, שאנו אומרים שאין ידיעתו דבר נוסף על עצמוּתו, מתחייב באמת שידיעתו שונה מידיעתנו שוני בעצם כמו שעצם השמים שונה מעצם הארץ. הנביאים אמרו זאת מפורשות. נאמר: כי לא מחשבותַי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכַי, נאֻם ה'; כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכַי מדרכיכם ומחשבֹתַי ממחשבֹתיכם (ישעיה נ"ה, 8-9).
סיכומו של העניין שאני אומר ומסכם הוא שכשם שאין אנו משׂיגים את אמיתת עצמוּתו ועִם זאת אנו יודעים שמציאותו היא המציאות השלמה ביותר ושאין פוגמים בו חיסרון ולא שינוי ולא היפעלות כלל, אף שאין אנו יודעים את אמיתת ידיעתו, שכּן היא עצמוּתו, כן יודעים אנו שאין הוא יודע פעם ולא-יודע פעם (אחרת), כלומר, שלא מתחדשת לו ידיעה בשום אופן, ואין ידיעתו מתרבה, ואין לה סוף, ושום דבר מן הנמצאות כולם לא נסתר ממנו. ידיעתו אותם אינה מבטלת את טבעיהם. אלא האפשרי נשאר בטבע האפשרות24. כל מה שנראה כסתירה במכלול אמירות אלה הוא מנקודת-ראות ידיעתנו שאינה שותפת עִם ידיעתו אלא בשם בלבד. כן הכוונה נאמרת בשיתוף על מה שאנו מתכוונים אליו ועל מה שנאמר שהוא כוונתו יתעלה25. כמו כן ההשגחה נאמרת בשיתוף על מה שאנו משגיחים עליו ועל מה שנאמר שהוא יתעלה משגיח עליו.
הנכון הוא אפוא שמשמעות הידיעה ומשמעות הכוונה ומשמעות ההשגחה המיוחסות אלינו אינן משמעויותיהן של אלה המיוחסות לו. לכן, כאשר תופשׂים את שתי ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכוונות ככלולות במשמעות אחת באים הקשיים8 ומתעוררים הספקות שהוזכרו. אבל כאשר יודעים שכּל המיוחס אלינו שונה מכּל המיוחס אליו מתבררת האמת. הוא קבע במפורש את השוני בין המיוחסות אליו והמיוחסות אלינו באומרו: ולא דרכיכם דרכי (שם), כמו שציינו לפני-כן.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב