החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק כ"ב
פרשת איוב המופלאה1 והמתמיהה היא בגדר מה שאנו דנים בו. מתכוון אני שהיא משל להבהיר את דעות האנשים על ההשגחה. יודע אתה שחלק מן (החכמים) אמר במפורש: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה2. ומי שטען שהוא היה ונברא ושהיא פרשה שאירעה, לא ידע לה לא זמן ולא מקום. אלא אחד החכמים אומר שהוא היה בימי האבות3, ואחד מהם4 אמר שהוא היה בימי משה. אחד מהם אמר שהוא היה בימי דוד5, ואחד מהם6 אמר שהוא היה מן עולי בבל. וזה מחזק את דברי מי שאמר שהוא לא היה ולא נברא. בסיכום, בין היה בין לא היה, במעֵין בעייתו הנמצאת תמיד נבוכו כל בעלי-העיון מקרב בני-האדם, עד שאמרו על ידיעתו של האל ועל השגחתו מה שכבר ציינתי לך, כלומר שבאיש טוב, שלם, שמעשׂיו ישרים, ירא-חטא מאוד, פוגעים פגעים גדולים בזה אחר זה ברכושו, בילדיו ובגופו, לא בשל חטא שיחייב זאת7.
לפי שתי הדעות, כלומר בין אם היה או לא היה, אותם דברי פתיחה, כלומר דברי השֹטן ודברי האל אל השֹטן ומסירתו (את איוב) בידו (של השׂטן), כל זה משל בלי ספק לדעת כל בעל שׂכל. אבל הוא משל לא ככל המשלים, אלא משל שתלויים בו נפלאות ודברים שהם כבשונו של עולם8, ומתבררים בו ספקות גדולים, ומְחֻוָּרות בו אמיתות שאין למעלה מהן9. ואני אציין לך מה שאפשר לציינו ואזכיר לך את דברי החכמים שהסבו את תשׂומת-לבי אל כל מה שהבינותי מהמשל הגדול הזה.
הדבר הראשון שתתבונן בו הוא אומרו: איש היה בארץ עוּץ (איוב א', 1). הביא שם משותף, והוא עוץ, כי הוא שם איש: את עוץ בכֹרו (בראשית כ"ב, 21)10, והוא צַו לחשוב11 ולהתבונן12: עֻצו עצה (ישעיה ח', 10). הוא כביכול אומר לך: התבונן במשל זה, חשוב עליו, הבן את משמעותו וּרְאֵה מה הדעה הנכונה13
אחרי-כן ציין שבני האלהים באו להתיַצב על ה' ובא השֹטן בקרבם ובחבורתם. כי הוא לא אמר: ויבואו בני האלהים והשֹטן להתיַצב על ה', שאז היתה מציאות הכול ביחס אחד. אלא אמר: ויבֹאו בני האלהים להתיַצב על ה' ויבוא גם השֹטן בתוכם (איוב א', 6; שם, ב', 1). צורת דיבור זאת נאמרת רק על מי שבא מבלי שהיה מְכֻוָּן לעצמו או מבוקש מחמת עצמו, אבל כאשר הופיעו מי שהיתה הכוונה שיופיעו, בא זה בכלל מי שבאו14.
אחרי-כן ציין שהשֹטן מסתובב בארץ ועובר בה, ואין שום יחס בינו ובין המרוֹמים. אין לו מקום-להסתובב שם. זהו שאמר: משוּט בארץ ומהִתהלך בה (שם, א', 7; ב', 2). הוא מסתובב ומשוטט רק בארץ.
אחרי-כן ציין שהאיש הישר והשלם הזה נמסר ביד השֹטן הזה, ושכּל הפגעים שפגעו בו ברכושו, בילדיו ובגופו, השֹטן היה סיבתם15. לאחר שהניח הנחה זאת התחיל מציע את דברי בעלי-העיון בבעיה זאת. הוא הזכיר דעה מסוימת וייחס אותה לאיוב ודעות אחרות לחבריו. אני עתיד להשמיען לך במפורש, כלומר את הדעות אשר בגללן הם הטיחו זה בזה חשדות בפרשה זאת, שהשֹטן היה סיבת כולה. אך כולם, איוב וחבריו, סברו שהאל עושׂה זאת בעצמוּתו, לא באמצעות השֹטן.
הדבר המופלא והתמוה1 ביותר הוא שלא תיאר את איוב כבעל ידיעה ולא אמר: איש חכם או מבין או משֹכיל, אלא רק תיאר אותו כמעולה במידותיו וישר במעשׂיו. אילו היה חכם לא היה קשה לו מצבו, כפי שעתיד להתברר16.
אחרי-כן דירג את פגעיו לפי יחס מצבי בני-אדם. כי יש אנשים שאינם נבהלים בשל אובדן הרכוש, והוא קל בעיניהם. אך מות הילדים יחרידם, והם יגוועו מרוב צער. ויש גם אנשים המבליגים אפילו על אובדן הילדים ואינם נבעתים. אבל כאבים אין בעל-תחושה17 מסוגל לסבול.
כל בני-אדם, כוונתי להמון, מרוממים את האל בלשונותיהם ומתארים אותו כעושׂה- צדק ומיטיב רק בשעת אושרם ורווחתם או במצב של מסכנות נסבלת. אבל כאשר באים עליהם הפגעים הנזכרים באיוב, חלקם כופרים ומאמינים - כאשר אובד רכושם - שהסדר בעולם כולו מועט. חלקם ימשיכו להאמין בצדק ובסדר אפילו לנוכח צער אובדן הרכוש. אבל אם יתייסרו באיבוד הילדים לא יבליגו. וחלקם יבליגו ולא תתערער אמונתם לנוכח אובדן הילדים. אבל על ייסורי הגוף איש מהם לא יבליג מבלי להתלונן ולקבול - אם בלשונו, אם בלבו - שנעשׂה לו עוול18.
על בני האלהים נאמר להתיַצב על ה' בפעם הראשונה (איוב א', 6) והשנייה (שם, ב', 1). אבל על השֹטן, אף-על-פי שבא בקרבם ובחבורתם בפעם הראשונה והשנייה, לא אמר עליו בראשונה להתיַצב19, ואילו בשנייה אמר: ויבֹא גם השֹטן בתוכם להתיַצב על ה'.


הבן אפוא עניין זה והתבונן מה תמוה1 הוא, וראה כיצד הושׂגו לי עניינים אלה במעין השראה20, שהמשמעות של להתייצב על ה' היא שהם נמצאים משועבדים למצוותו במה שרצה, לפי דברי זכריה על ארבע מַרכבות יֹצאות (זכריה ו', 1)21. הוא אמר: ויאמר אלי, אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיַצֵּב על אדון כל הארץ (שם, שם, 5). ברור אפוא שאין יחס בני האלהים ויחס השֹטן במציאות יחס אחד. אלא בני האלהים יציבים יותר ומתמידים יותר. אבל גם לו יש חלק כלשהו במציאות, פחוּת מהם. וכן מנפלאות המשל הזה שכאשר הזכיר את שוּט השֹטן בארץ דווקא ושהוא עושׂה את המעשׂים האלה, הבהיר שהוא מָנוּע מלהשתלט על הנפש, ושניתן לו שלטון על דברים ארציים אלה כולם, וחציצה שׂמו בינו ובין הנפש. זהו שאמר אך את נפשו שְמֹר (איוב ב', 6). כבר ביארתי לך את שיתוף השם נפש בשׂפתנו ושהוא חל על הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות22, וזהו אשר אין לשֹטן שליטה עליו. אחרי שציינתי מה שציינתי שמע את האִמרה המאלפת אשר אמרו החכמים הקרויים בשם חכמים באמת, ואשר ביארה את כל המוטל בספק וגילתה כל מכוסה והבהירה את רוב סתרי התורה, והיא מה שאמרו בתלמוד: אמר ר' שמעון בן לקיש: הוא שׂטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות23. הרי שביאר את כל מה שצִּיַנּוּ ביאור שלא יקשה על בעל-הבנה. שהרי התברר לך שֶּמְּכַנִּים עניין אחד בשלושה שמות אלה, ושכּל הפעולות המיוחסות לכל אחד משלושת אלה הן כולן פעולתו של דבר אחד. כך גם אמרו במפורש קדמוני חכמי המשנה. הם אמרו: תנא: יורד ומתעה, עולה ומשֹטין, נוטל רשות ונוטל נשמה24. התברר לך שמה שראה דוד במראה הנבואה בשעת הַדֶּבֶר וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים (דברי הימים א', כ"א, 16), שהוא הראהו זאת רק כדי להצביע על משמעותו של עניין זה עצמו, הנאמר גם כן במראה הנבואה באשר לעבירה של בני יהושע הכהן הגדול25: והשֹטן עֹמד על ימינו לשִׂטנו (זכריה ג', 1). אחרי-כן הבהיר את ריחוקו ממנו יתעלה באומרו: יגער ה' בך השֹטן ויגער ה' בך הבֹחר בירושלים (שם, שם, 2). והוא גם אשר ראה בלעם במראה הנבואה26 בדרך (במדבר כ"ב, 31) כאשר אמר לו: הנה אנכי יצאתי לשֹטן (שם, שם, 32).
דע ששׂטן גזור מן שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר (משלי ד', 15), כלומר ממשמעות ההסתלקות והעזיבה27, כי הוא בלי ספק המסיר מדרכי האמת ומשחית בדרכי התעייה. על עניין זה עצמו גם נאמר: כי יצר לב האדם רע מנעֻריו (בראשית ח', 21). יודע אתה מה מפורסמת דעה זאת בתורתנו, כלומר, יצר טוב ויצר רע, ודברם בשני יצריך28. ואמרו שיצר הרע נוצר באדם עם לידתו: לפתח חטאת רֹבץ (שם, ד', 7), וככתוב בתורה: מנעֻריו (שם, ח', 21), ואילו יצר טוב נמצא לו רק לאחר ששׂכלו מגיע לשלמות29. לכן אמרו: יצר הרע נקרא מלך גדול (קהלת ט', 14) ויצר טוב נקרא ילד מסכן וחכם (שם, ד', 13) במשל הנמשל לגוף האדם וכוחותיו השונים30 בדברו עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (שם, ט', 14-15)31. כל אלה דברים מפורשים מפורסמים של (החכמים) ז"ל. ומכיוון שהם הבהירו לנו שיצר הרע הוא השֹטן והוא מלאך בלי ספק32, כוונתי שגם הוא קרוי מלאך כי הוא בחבורת בני האלהים33, לכן גם יצר טוב מלאך באמת. מכאן הדבר המפורסם הזה בדברי החכמים ז"ל, שאל כל אדם מתלווים שני מלאכים34, אחד מימינו ואחר משׂמאלו, שהם יצר טוב ויצר רע. בגמרא שבת אמרו (החכמים) ז"ל מפורשות על שני מלאכים אלה: אחד טוב ואחד רע35.
ראה אפוא כמה נפלאות גילתה לנו האִמרה הזאת, כמה דמיונות לא נכונים היא סילקה36 אני סובר שביארתי לך את פרשת איוב עד תכליתהּ וסוֹפהּ37. אבל רוצה אני לבאר לך את הדעה המיוחסת לאיוב והדעה המיוחסת לכל אחד מרֵעָיו לפי ראיות שאלקט מדברי כל אחד מהם. ואל תשׂים לבך אל דיבורים אחרים שסדר הדברים חייב אותם, כפי שהסברתי לך בתחילת ספר זה38.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב