החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק כ"ג
כאשר חוּבר סיפור איוב זה, או כאשר אירע1, היה הדבר המוסכם על החמישה, כלומר, איוב ורעיו, שכּל מה שפגע באיוב ידוע לו יתעלה, ושהאל הפגיע בו את הפגעים2 האלה. כן הסכימו כולם שעוול אינו אפשרי מלפניו (יתעלה) ושאין לייחס לו עֹשֶק. גם תמצא את המשמעויות האלה הרבה בדברי איוב. כאשר תתבונן בדברי החמישה בשעת הוויכוח שביניהם תמצא שכמעט את כל מה שאמר אחד מהם - אמרו כולם. העניינים חזרו על עצמם ונכנסו זה בזה. בתוכם השתלב תיאורו של איוב את עוצם ייסוריו ואסונותיו למרות יושרו הגדול, ותיאור צדקו, אצילות אופיו, וטוּב מעשׂיו. כן השתלבו בדברי רעיו אליו דברי עידוד להבליג, ניחומים והרגעה, ושראוי לו לשתוק ולא להתיר את רסן הדיבור כאדם המתקוטט עם אדם, אלא ייכנע למשפטי האל וישתוק. והוא אומר שעוצמת הייסורים מנעה הבלגה ויישוב-הדעת ולומר מה שראוי. רעיו כולם גם הסכימו שכּל עושׂה טוֹב מקבל שׂכר וכל עושׂה רע נענש; וכאשר אתה רואה עבריין מצליח, ייהפך הדבר באחריתו, הוא יאבד, ובו ובבניו וצאצאיו יפגעו אסונות; וכאשר אתה רואה צייתן בצרה בהכרח יימצא מזור למכתו. תמצא שנושׂא זה חוזר בדברי אליפז ובלדד וצופר, ושלושתם מסכימים לדעה זאת3.
אך לא לכך מכוון סיפור זה כולו. אלא מכוון הוא לדברים המיוחדים לכל אחד מהם, ולדעת את דעתו בפרשה זאת4, שהפגעים2 הגדולים והחזקים ביותר-שאפשר יפגעו באדם השלם ביותר והמושלם ביותר ביושרו.
דעתו של איוב על זאת היתה אפוא שהדבר הזה הוא ראיה שצדיק ורשע שווים בעיניו יתעלה מתוך שהוא מזלזל במין האנושי ומפקיר אותו. זה מה שאמר בתוך מכלול דבריו: אחת היא על כן אמרתי: תם ורשע הוא מכלה. אם שוֹט ימית פתאֹם, לְמַסַּת נקִיִם ילעג (איוב ט', 22-23). הוא אומר: "אם יבוא שיטפון פתאום וימית את כל מי שהוא פוגש וישׂא אותו, הוא ילעג למבחן החפים-מפשע5 ". והוא חיזק דעה זאת באומרו: זה ימות בעצם תֻמּוֹ, כֻּלוֹ שַלְאֲנַן וְשָלֵיו. עטיניו מלאו חָלָב [וּמֹחַ עצמותיו יְשֻקֶּה]. וזה ימות בנפש מרה, ולא אכל בטובה. יחד על עפר ישכָּבו, וְרִּמָּה תכסה עליהם (שם, כ"א, 23-26). כן התחיל מביא ראיה מתקינות מצבם של אנשי הרע והצלחתם. הוא הרחיב את הדיבור על זאת מאוד ואמר: ואם זכרתי ונבהלתי, ואחז בשֹרי פלצות. מדוע רשעים יחיו, עתקו, גם גברו חיל. זרעם נכון לפניהם [עִמָּם, וצאצאיהם לעיניהם. בתיהם שלום מִפָּחַד, ולא שֵבֶט אלוה עליהם?] (שם, שם, 6-9). כאשר תיאר הצלחה שלמה זאת, התחיל אומר לבני שׂיחו: "אם הדבר כמו שאתם טוענים, שבניו של הכופר המצליח הזה יאבדו אחרי מותו ועקבותיהם ייכרתו, מה מזיק למצליח הזה מה שיפגע במשפחתו אחרי מותו?" הוא אמר: כי מה חפצו בביתו אחריו, ומספר חֳדָשָיו חֻצָּצוּ? (שם, שם, 21).
אחרי-כן התחיל מבהיר שאין תוחלת אחרי המוות, ולא נותר אלא שזאת הזנחה. לכן התחיל מתפלא כיצד (האל) לא הזניח את ראשית יצירת האדם ובריאתו, אבל הזניח את הנהגתו. לכן אמר: הלא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי, וכגבינה תקפיאני. [עור ובשֹר תלבישני, ובעצמות וגידים תשֹוֹככני] (שם, י', 10-11).
זאת היא אחת הדעות שמאמינים בהן בדבר ההשגחה. ואתה יודע את דבר החכמים שדעה זאת של איוב חולה בתכלית. לכן אמרו: עפרא בפומיה דאיוב6. ואמרו: ביקש איוב להפוך את הקערה על-פיה7. ואמרו: איוב כופר בתחיית המתים היה8. גם אמרו עליו: התחיל מחרף ומגדף9.
אשר לדברו יתעלה אל אליפז: כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7) - אמרו החכמים בתור התנצלות על זאת: אין אדם נתפשֹ על צערו10, כלומר, שנמחל לו מחמת עוצמת הייסורים. אופן זה של דיבור אינו בגדר המשל הזה. אלא הטעם לזאת הוא מה שנבהיר לך עכשיו, שהוא חזר בו מדעה זאת, שהיא בתכלית הטעות, והוכיח הוכחה מופתית שהוא טעה בה. אין להכחיש שזה11 מה שעולה ראשונה על הדעת, ובמיוחד על דעתו של מי שפוגעים בו פגעים2 בעודו יודע שהוא לא חטא. לכן יוחסה דעה זאת לאיוב. אבל הוא אמר מה שאמר כל זמן שלא היתה לו ידיעה12 ולא ידע את האלוה אלא על-פי המסורת, כמו שיודעים אותו המון בני-התורה13. אבל כאשר ידע את האל בידיעה ודאית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, מובטח לכל מי שמכיר אותו, ושום פגע מן הפגעים2 האלה כולם לא יעכיר לאדם את האושר הזה. רק כל זמן שהוא ידע את האל מתוך מסורות, ולא בדרך העיון, דימה איוב שמיני האושר המדומים האלה, כגון בריאות, עושר וילדים, הם התכלית14. לכן נבוך מבוכות אלה ואמר דברים אלה. זאת היא המשמעות של דבריו לְשֵמַע אֹזֶן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי, על עפר ואפר (שם, שם, 5-6). לפי העניין משתמע: על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוֶה, ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהונח מצבו: והוא יֹשב בתוך האפר (שם, ב', 8)15. ובשל האמירה האחרונה הזאת, המורה על ההשׂגה הנכונה, נאמר בעקבות זאת כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב, 7)16.
ואילו דעת אליפז על הפגע הזה, אף היא אחת הדעות הנאמרות על ההשגחה. כי הוא אמר שכּל מה שפגע באיוב פגע לפי מה שהיה ראוי לו, מפני שהיו לו חטאים שבעטיים היה ראוי לזאת. זהו שאמר לאיוב: הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך (שם, כ"ב, 5). הוא התחיל אומר לאיוב: מעשׂים תקינים והתנהגות מעולה, שאתה סומך עליהם, אינם מחייבים שתהיה שלם בעיני האל כך שלא תיענש: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישֹים תָּהֳלָה. אף שכְני בתי חֹמר אשר בעפר יסודם (שם, ד', 18-19). אליפז המשיך לחוג סביב הנושׂא הזה, כלומר, שהוא מאמין שכּל מה שקורה לאדם הוא לפי מה שהוא ראוי17; והשׂגת חסרונותינו, שבגללם אנו ראויים לעונש, והטעם מדוע אנו ראויים לעונש בגללם, נסתרים מאתנו.
דעת בלדד השוחי בשאלה זאת היא האמונה בפיצוי18. כי הוא אמר לאיוב: אם אתה חף מפשע ואין לך חטא, סיבתם של הפגעים הגדולים האלה היא הגדלת השׂכר ואתה תפוצה עליהם מיטב הפיצוי. כל זה טוב לך כדי שיגדל הטוב אשר תשׂיג לבסוף. זה מה שאמר לאיוב: אם זך וישר אתה, כי עתה יעיר עליך, וְשִלַּם נְוַת צדקך, והיה ראשיתך מִצְעָר ואחריתך ישֹגה מאֹד (שם, ח', 6-7). יודע אתה כמה מפורסמת19 דעה זאת באשר להשגחה, וכבר ביארנוה.
דעת צופר הנעמתי היא דעתו של מי שסובר שהכול נוהג בעקבות החֵפץ (האלוהי) גרידא ואין כלל לבקש טעם למעשׂיו (יתעלה). ואין לומר: מדוע עשׂה זאת ולא מדוע עשׂה זאת? לכן אין לבקש, באשר לכל מה שעושׂה האלוה, מאיזו בחינה המעשׂה צודק וכיצד הצריכה אותו החוכמה. כי גדולתו ואמיתתו מחייבות שיעשׂה מה שהוא רוצה20, ודעתנו קצרה מ(לדעת את) נסתרות חוכמתו המחייבות שיעשׂה מה שהוא רוצה מבלי סיבה אחרת. זה הוא דברו אל איוב: מי יתן אלוה דַּבֵּר ויפתח שֹפתיו עִמָּך, ויגד לך תעלוּמות חָכמה! כי כפלים לתושיה... החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא? (שם, י"א, 5-7).
ראה אפוא והתבונן כיצד חובר הסיפור אשר הביך את האנשים והביא אותם להחזיק בדעות שהסברנו אותן בדבר השגחת האל על הבריות, וצוין כל מה שהפירוט [של הדעות] הצריך, ויוחס לאחד האנשים המפורסמים במעלה21 ובחוכמה בימים עברו אם זה היה משל, או שאמרו זאת באמת אם היתה זאת פרשה שאירעה. הדעה המיוחסת לאיוב נוטה אחר דעת אריסטו. דעת אליפז נוטה אחרי דעת תורתנו. דעת בלדד נוטה אחר שיטת המעתזלה. ודעת צופר נוטה אחר שיטת האשעריה. אלה היו הדעות הקדומות על ההשגחה.
אחרי-כן הופיעה דעה אחרת, והיא הדעה המיוחסת לאליהוא. לכן הוא הועדף בעיניהם. צוין שהוא היה הצעיר שביניהם והשלם שבהם בחוכמה. הוא התחיל להוכיח את איוב ולייחס לו בוּרוּת מפני שהוא (איוב) חשב שחמוּר ומגונה כיצד פגעו בו הפגעים בעוד הוא עושׂה מעשׂים טובים ואף האריך להשתבח במעשׂיו. כן הפריך22 את דעותיהם של שלושת רעיו בדבר ההשגחה ואמר דברים מופלאים בחידותיהם. כאשר יתבונן המתבונן בדבריו יתפלא ויחשוב שהוא לא אמר בכלל דבר נוסף על מה שאמרו אליפז ובלדד וצופר, אלא חזר על משמעויות דבריהם בביטויים אחרים והוסיף להרחיבם. כי הוא לא חרג מלנזוף באיוב, לתאר את האל כצודק, לתאר את נפלאותיו במציאות, ושהוא יתעלה לא איכפת לו ציותו של המציית ולא עבירתו של העבריין. כל העניינים האלה כבר אמרום רעיו.
אבל לכשתתבונן יתברר לך העניין הנוסף שהביאוֹ (אליהוא), ואליו היתה הכוונה. (עניין זה) לא הופיע קודם לכך בדבריהם של האחרים. יחד עם זאת אמר את כל מה שאמרו האחרים, כשם שכּל אחד מהם, איוב ושלושת רעיו, חזר על העניין שציין האחר - כפי שהזכרתי לך - וזאת כדי להסתיר את העניין המיוחד לדעתו של כל איש. זאת כדי שייראה להמון שדעת כולם דעה אחת מוסכמת. ואין הדבר כך. העניין אשר הוסיף אליהוא - ואף אחד מהם לא הזכיר אותו - הוא שהמשיל אותו למליצות-יושר של מלאך. הוא אמר שדבר נראה-לעין ומקובל הוא שאדם יחלה ויגיע אל סף המוות ויתייאשו ממנו, ואז אם יש לו מלאך שימליץ עליו - איזה מלאך שיהיה - תתקבל מליצות-יושר שלו, מעידתו תימחל23, ואותו חולה ייחלץ ויחזור למצבו הטוב ביותר. אבל זה לא יימשך תמיד, ולא תהיה מליצות-יושר רצופה לעולם ועד, אלא פעמיים שלוש. הוא אמר: אם יש עליו מלאך מליץ [אחד מִני-אלף, להגיד לאדם יָשְרוֹ... יֶעְתַּר אל אלוה וירצהו, וירא פניו בתרועה, וַיָּשֶב לאנוש צדקתו] (שם, ל"ג, 23, 26). אחרי שתיאר את מצביו של המחלים ואת שׂמחתו בחוזרו לבריאות שלמה אמר: הן כל אלה יפעל אל פעמַים שלוש עם גבר (שם, שם, 29).
אליהוא היה היחיד שהבהיר עניין זה. הוא הוסיף גם בכך שלפני העניין הזה פתח בתיאור אופן הנבואה באומרו: כי באחת ידבר אל, ובשתים לא ישוּרנה. בחלום חזיון לילה בנפֹל תרדמה על אנשים [בתנומות עלי משכב. אז יגלה אֹזן אנשים...] (שם, שם, 14-16). אחרי-כן התחיל מחזק דעה זאת ומבהיר את שיטתו באמצעות תיאור מצבים טבעיים רבים: כגון שתיאר את הרעם, הברק, המטר ונשיבת הרוחות. הוא ערבב בזאת רבים ממצבי בעלי-החיים, כוונתי להופעת מגפה, באומרו: רגע ימֻתו וחצות לילה [יְגֹעֲשוּ עָם ויעבֹרו, ויסירו אביר לא ביד] (שם, ל"ד, 20), ולאירוע מלחמות גדולות באומרו: יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר, וַיַּעֲמֵד אחרים תחתם (שם, שם, 24), ורבים ממצבים אלה.
כן מוצא אתה שההתגלות הזאת, אשר באה לאיוב - שבה התבררה לו טעותו בכל מה שדימה - לא חרגה מתיאור עניינים טבעיים: אם תיאור יסודות24, או תיאור תופעות מטאורולוגיות25, או תיאור טבעֵי בעלי-חיים, לא שום דבר אחר. תיאור שחקים ושמים וכסיל וכימה (שם, ל"ח, 31, 37) שהזכיר שם (אף הם רק) לעניין השפעתם על חלל האוויר, כי הוא מעורר תשׂומת-לב רק אל מה שמתחת לגלגל הירח. גם אליהוא שׂם לבו אל מיני בעלי-החיים. הוא אמר: מַלְּפֵנוּ מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו (שם, ל"ה, 11). יותר מכול האריך בנאום זה בתיאור לִוְיָתן, שהוא צירוף של תכונות גופניות המפוזרות בבעלי-החיים ההולכים, השׂוחים והעפים. כוונת כל הדברים האלה היתה ששׂכלינו אינם מגיעים להשׂיג את אופן התהוותם של דברים טבעיים אלה הנמצאים בעולם ההתהוות והכליון, ולא לתפושׂ26 כיצד התחילה מציאותו של כוח טבעי זה בהם27, שהרי אין הוא דבר הדומה למה שאנו עושׂים. כיצד אפוא נבקש שהנהגתו יתעלה אותם והשגחתו עליהם ידמו להנהגתנו את מה שאנו מנהיגים ולהשגחתנו על מה שאנו משגיחים עליו? אלא חובה לעצור28 אצל שיעור זה ולהאמין שדבר לא נסתר מפניו יתעלה, כמו שאמר אליהוא כאן: כי עיניו על דרכי איש, וכל צעדיו יראה. אין חֹשֶך ואין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֵר שם פֹעלי אָוֶן (שם, ל"ד, 21-22). אבל משמעות השגחתו אינה משמעות השגחתנו, ומשמעות הנהגתו את בריותיו אינה משמעות הנהגתנו את מה שאנו מנהיגים, ואין הגדרה אחת משותפת להם, כפי שחושב כל נבוך. אין ביניהם שיתוף אלא בשם בלבד29. כמו שהמעשׂה שלנו אינו דומה למעשׂה שלו, שאין הגדרה אחת משותפת להם, וכהבדל בין המעשׂים הטבעיים למעשׂים המלאכותיים כן ההבדל בין ההנהגה האלוהית, ההשגחה האלוהית והכוונה האלוהית לדברים טבעיים אלה לבין הנהגתנו, השגחתנו וכוונתנו האנושיות למה שאנו מנהיגים, משגיחים עליו ומתכוונים לו.
זאת היתה מטרת ספר איוב כולו, כלומר לתת את עיקר האמונה הזה ולהסב את תשׂומת-הלב אל הראיה הזאת מן הדברים הטבעיים, כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שידיעתו תהיה כידיעתנו, או כוונתו, השגחתו והנהגתו ככוונתנו, השגחתנו והנהגתנו. כאשר האדם יודע זאת יקל עליו כל פגע30, והפגעים לא יוסיפו לו ספקות באשר לאלוה, והאם הוא יודע או אינו יודע, משגיח או מזניח. יתר על כן, (הפגעים) יוסיפו לו אהבה, כמו שאמר בסיום ההתגלות הזאת: על כן אמאס ונִחַמתי, על עפר ואפר (שם, מ"ב, 6)31, וכמו שאמרו (חכמינו) ז"ל: עושֹים מאהבה ושֹמחים בייסורין32.
כאשר תתבונן בכל מה שאמרתי באותה התבוננות שראוי להתבונן בספר זה ותעיין בספר איוב זה, תתברר לך משמעותו ותמצא שסיכמתי את כל ענייניו, למעט מה שבא בגלל סדר הדברים והמשך ההמשלה, כמו שהבהרתי לך כמה פעמים בספר זה33.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב