החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק כ"ד
עניין הנִסָּיוֹן אף הוא מוקשה מאוד. הוא מן הקושיות הגדולות ביותר בתורה. התורה הזכירה אותו בשישה מקומות, כמו שאבהיר לך בפרק זה. מה שמפורסם1 אצל האנשים בדבר הנסיון הוא שהאל מנחית פגעים על אדם מבלי שחטא קודם-לכן, כדי ששׂכרו יגדל. זה עיקר שלא הוזכר כלל בלשון גלויה בתורה. אין בתורה אלא מקום אחד מששת המקומות שפשטוֹ יגרום לדמוֹת עניין זה. ואני אסביר את משמעותו. העיקר התורתי, שהוא הפך הדעה הזאת, הוא דברו אֵל אמונה ואין עָוֶל (דברים ל"ב, 4). גם לא כל החכמים סברו כדעה המונית זאת. שהרי אמרו: אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עָוֹן2. זאת היא הדעה אשר ראוי שיחזיק בה כל בן-תורה3 בעל שׂכל, ולא ייחס עֹשֶק לאל - הוא נעלה על זאת - כדי להאמין שראובן חף מחטא ושלם, ושאין הוא ראוי למה שפגע בו.
על דרך הפשט הנסיונות הנזכרים בתורה במקומות אלה באים בתור מבחן וניסוי כדי שתיוודע מידת אמונתו4 של אותו פרט, או אותה אומה, או מידת ציותו. עניין זה הוא הקושי הגדול, ובמיוחד פרשת העקידה, אשר אין יודע אותה אלא האל ושניהם5. ונאמר לו: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב, 12). וכן דברו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת היִשכם אֹהבים את ה' [אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם] (דברים י"ג, 4). וכן דברו [למען ענֹתך לנסֹתך] לדעת את אשר בלבבך [התשמֹר מצְוֹתיו אם לא] (שם, ח', 2).
והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכּל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין. לכן משמעות הנסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה. מכאן שדברו לדעת היִשכם אֹהבים (שם, י"ג, 4) אין פירושו שיֵדע האל זאת, שהרי הוא כבר יודע. אלא זה כמו דברו לדעת כי אני ה' מקדִשכם (שמות ל"א, 13) שמשמעותו "שתדענה האומות"6.
כן אמר שכאשר יקום טוען לנבואה ותראו שהטעיותיו גורמות (לכם) לדמות (שדבריו) נכונים, דעו שבדבר זה רצה האל להודיע לאומות את מידת ודאותכם בתורתו יתעלה והשׂגתכם את אמיתתו, ושאין אתם מְרוּמים על-ידי מרמה של רמאי, ואין אמונתכם באל מתערערת, כדי שיסמוך על זאת כל מבקש אמת ויבקש אמונות שתהיינה יציבות במידה כזאת שלא ישׂים לבו אל מי שמבצע נס7, כי הוא קורא (להאמין) בנמנעות. עשׂיית נס8 מועילה9 רק למי שטוען לדבר אפשרי, כפי שהבהרנו במשנה תורה10.
היות שהתברר שמשמעות לדעת כאן (שמות ל"א, 13) "כדי שהאנשים ידעו", תהיה כמו כן משמעות דברו על אודות המן (דברים ח', 3): למען ענֹתך לנסֹתך לדעת את אשר בלבבך התשמֹר מצְוֹתיו אם לא (שם, שם, 2) "כדי שתדענה זאת האומות". כן מפורסם שמי שמתמסר כליל לעבודתו יתעלה, יפרנסנו ממקום שלא העלה על דעתו. באותה משמעות נאמר על המן בירידתו הראשונה: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות ט"ז, 4), כלומר, כדי שכּל הלומד לקח ילמד מכך לקח ויראה אם ההתמסרות השלמה לעבודתו11 מועילה ומספיקה או אינה מספיקה. דברו על המן גם כן בפעם השלישית: המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך, למען ענֹתך ולמען נסֹתך להיטִבך באחריתך (דברים ח', 16) גורם לדמות שלעתים האל מטריח אדם כדי שירבה שׂכרו, אך לאמיתו של דבר אין זה כך. אלא משמעות הדבר היא אחת משתי משמעויות. האחת היא המשמעות החוזרת ונשנית באשר למן בדיבור הראשון. המשמעות השנייה היא: "למען ייוודע אם ההתמסרות השלמה לאל מספקת לפרנסה ומניחה מן היגיעה והעמל או לא". או שתהיה משמעות נסותך "להרגילך" מדבריו לא נִסְּתָה כף רגלה [הצג על הארץ מהתענג ומרֹך] (שם, כ"ח, 56). כמוהו כאומר, שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לסֵבֶל במדבר כדי שירבה העונג שלכם בהיכנסכם לארץ. וזה נכון כי היציאה מן היגיעה אל המנוחה מענגת יותר מן המנוחה המתמדת. וידוע שלולא סבלם ויגיעתם במדבר לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18), מפני שהנוֹחוּת מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ-לב. זאת היא הטובה המופיעה בפרשה זאת באחריתם12.
דברו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שם, כ', 17) הוא עצם העניין האמור במשנה תורה על מתנבא בשם עבודה זרה: כי מנסה ה' אלהיכם אתכם (דברים י"ג, 4), אשר כבר הבהרנו את משמעותו13. כן כאן במעמד הר סיני אמר להם: "אל תפחדו! המעמד הגדול הזה אשר ראיתם היה רק כדי שתימצא לכם הוודאות על סמך ראיית העין כך שכאשר ינסה14 ה' אלהיכם אתכם בנביא שקר הקורא לסתור את אשר שמעתם, כדי שתתפרסם מידת אמונתכם15, תהיו יציבים ולא תמעדנה רגליכם. ואילו באתי אליכם כנביא שלוח, כמו שטענתם, והייתי אומר לכם את מה שנאמר לי מבלי ששמעתם זאת, היה אפשר שתדמו שנכונים דברי זולתי, כאשר יביא לכם היפך מה שהודעתיכם, לולא שמעתם אותו במעמד זה".
פרשת אברהם בעקידה כוללת שני עניינים גדולים שהם מיסודות התורה. העניין האחד הוא להודיענו את קצה גבול האהבה לאל יתעלה והיראה מפניו, עד איזה גבול הן מגיעות. לכן נצטווה בפרשה זאת, אשר לא ישתוו אליה מסירת ממון ולא מסירת נפש, אלא זה מעל ומעבר לכל מה שאפשר שיארע במציאות, דבר שאין לדמות שטבע האדם ייענה לו. והוא שאיש עקר המשתוקק ביותר לילד, אדם בעל עושר רב, נשׂוא-פנים, המבקש שמצאצאיו תתהווה אומה, ובא לו הילד לאחר ייאוש - מה רבה תהיה דבקותו בו ואהבתו אליו! אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך את כל אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים. כי לו עשׂה זאת מייד בשעת מתן הצו, היה זה מעשׂה של תדהמה ובלבול בלי מיצוי ההתבוננות. ואילו כאשר עשׂה זאת כעבור כמה ימים אחרי מתן הצו אליו היה זה מעשׂה מתוך מחשבה ושיקול-דעת אמיתי16 והתבוננות במה שמתחייב ממצוותו יתעלה לאמיתה ומאהבתו ויראתו, ולא ראוי לטעון למצב אחר ולא להשפעת שום היפעלות. כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב, 12), כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלהים ידעו כל בני-אדם מה הוא קצה גבול יראת ה'".
דע שהוא הדגיש את העניין הזה בתורה והבהיר אותו, וציין שתכלית כל התורה כולה, לרבות הציוויים, האיסורים, ההבטחות והסיפורים הכלולים בה, היא דבר אחד, היראה ממנו יתעלה. והוא דברו: אם לא תשמֹר לעשֹות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה [את ה' אלהיך] (דברים כ"ח, 58)17. זה אחד משני העניינים להם היתה הכוונה בעקידה.
העניין השני הוא להודיענו שהנביאים מקבלים כאמת את מה שבא אליהם בהתגלות, שלא יחשוב מישהו שמכיוון שזה בחלום ובמראה, כמו שהבהרנו18, ובאמצעות הכוח המדמה19, יש שלא יהיה מה שהם שומעים או מה שמוצג להם ודאי (להם) או שיתערב בו דמיון-שווא כלשהו. לכן רצה להודיענו שכּל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא. בשום אופן לא יטיל ספק במשהו ממנו. דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושׂגים בחוש או בשׂכל20. הראיה לכך היא שהוא פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב21 כמו שנצטווה, אף-על-פי שציווי זה היה בחלום או במראה. אילו הנביאים היו מסופקים בחלום הנבואי, או שהיה להם ספק באשר למה שהם משׂיגים במראה הנבואה, לא היו פונים לעשׂות מה שהטבעים סולדים ממנו, ונפשו (של אברהם) לא היתה נענית לעשׂות את המעשׂה רב-הסכנה הזה מִסָּפֵק.
ובאמת ראוי היה שתהיה פרשה זאת, כלומר העקידה, על-ידי אברהם וכלפי מישהו כמו יצחק, שהרי אברהם אבינו הוא שהתחיל להודיע את הייחוד22, לאמת את הנבואה, להנציח דעה זאת ולמשוך את האנשים אליה. נאמר: כי ידעתיו למען אשר יְצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשֹות צדקה ומשפט (בראשית י"ח, 19). וכשם שהלכו בעקבות דעותיו הנכונות המועילות המושמעות משמו, כן חייבים ללכת בעקבות הדעות הלקוחות ממעשׂיו, ובמיוחד המעשׂה הזה שבו אימת את עקרון אמיתות הנבואה, והודיע לנו בו עד היכן מגיע שׂיאה של יראת ה' ואהבתו23.
כך יש להבין את משמעויות הנִסיונות, ולא שהאל יתעלה רוצה לבחון איש24 ולנסותו כדי שיֵדע מה שלא יָדע לפני-כן. הוא נעלה אף נעלה על מה שמדמים הבורים הטיפשים במחשבתם הרעה. דע זאת אפוא!


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב