החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק ל"ב
כאשר תתבונן במעשׂים האלוהיים, כלומר, המעשׂים הטבעיים1, יתבררו לך מהם עורמת-החסד2 של האלוה וחוכמתו בבריאת בעלי-החיים, דירוג תנועות האיברים וסמיכותם זה לזה. כן יתבררו לך חוכמתו ועורמת-חסדו בדירוג מצבי מכלול הפרט שלב אחר שלב3. דוגמה לכך הדרגת תנועותיו וסמיכות האיברים. חלקו הקדמי של המוח רך מאוד, חלקו האחורי קשה יותר. מוח חוט השדרה יותר קשה ממנו ומתקשה ככל שהוא נמשך. העצבים הם כלי החוש והתנועה. לכן העצבים הנחוצים להשׂגת החושים בלבד או לתנועה שטרחתה מועטת, כגון הנעת העפעף והלחי, הוצמחו מן המוח. והעצבים הנחוצים להנעת האיברים נעשׂו יוצאים ממוח חוט השדרה. ומכיוון שאי-אפשר לעצב, אפילו עצב שמקורו במוח חוט השדרה, בגלל רכותו, להניע פרק, נעשׂתה תחבולה2 לשם זאת בכך שהעצב נעשׂה סיבי, ואותו סיב מֻלָּא בשׂר והפך לשריר. אחרי-כן נחלץ העצב מקצה השריר כשהוא כבר קשה וקטעי רצועות התערבו בו והופך לגיד. הגיד נקשר בעצם ודבק בו. כך יכול העצב להניע את האיבר בהדרגה זאת. ציינתי לך את הדוגמה האחת הזאת דווקא, מפני שהיא הגלויה ביותר בין אותן נפלאות אשר הובהרו ב"תועליות האיברים"4. היא כולה מְחֻוֶּרֶת, ברורה וידועה למי שמתבונן בה בדעת5 פיקחת.
כן נהג האלוה בעורמת-חסד2 לכל פרט מפרטי בעלי-החיים היונקים, מפני שבהיוולדו הוא רך בתכלית ואינו מסוגל להיזון ממזון יבש. לכן הוכנו לו השדיים ליצירת החלב שייזון ממזון לח הקרוב למזג איבריו, עד שאיבריו יתייבשו ויתקשו זה אחר זה בהדרגה.
בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6)6 על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)7; וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)8, ונתמסר כליל9 לעבודתו, כמו שאמר: ולעָבדו בכל לבבכם (שם, י"א, 13)10; ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג, 25)11; ואמר: ואֹתו תעבֹדו (דברים י"ג, 5), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו2, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת12 לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"13.
לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה14. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 2115), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', 2)16, וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, 19); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, 14). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי (שם, כ"ח, 41). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.
בעורמת-חסד2 אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם17.
יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישׂיג את כוונתו הראשונה. מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?"18 שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18)19. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה20, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק (במדבר י"ג, 22, 28)21, כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון22, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים2 להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', 23)23 - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי24 כדי שיישארו עם מין העשׂייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון25 האמונה אשר היא הכוונה הראשונה26.
משאֵלתך מה מונע את האל לצווֹת עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת27, מתחייבת לך שאלה שנייה, וייאמר לך: ומה היה מונע את האל מלהוליכם דרך ארץ פלשתים (שמות י"ג, 17) ומלתת להם יכולת לעמוד במלחמות, ואז לא היה צורך באותו סיבוב בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (שם, שם, 22)? וכן מתחייבת שאלה שלישית בדבר הסיבה לפירוט ההבטחה והאיום28 על כל (מצוות) התורה, וייאמר לך: מכיוון שכוונתו הראשונה של האל ורצונו הם שנאמין בתורה זאת ונעשׂה מעשׂיה, מדוע לא נתן לנו יכולת לקבל זאת ולנהוג לפי זאת תמיד, ולא יחבל לנו תחבולה בכך שהוא מיטיב עִמָנוּ כשאנו מצייתים לו, ונוקם בנו כאשר אנו ממרים את פיו, ועושה את הטובות האלה כולן ואת הנקמה הזאת כולה? הרי גם זאת תחבולה שהוא מחבל לנו כדי שישׂיג מאתנו את כוונתו הראשונה29. מה מונע אותו מלגרום שקיום מעשׂי הציות שבהם הוא רוצה וההימנעות מן העבירות שאותן הוא שׂונא יהיו טבע הטבוע בנו?
התשובה לשלוש שאלות אלה וכל כיוצא בהן היא תשובה אחת כללית, והיא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס30. בגלל העיקרון הגדול הזה אמר: מי יתן והיה לבבם זה להם [ליראה אֹתי ולשמֹר את כל מצְוֹתי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם] (דברים ה', 2631). משום כך באו הציווי והאיסור והשׂכר והעונש. כבר הבהרנו יסוד זה על ראיותיו בכמה מקומות בחיבורינו32.
לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם בהתאם לעקרונות התורה33. לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק34.
אחזור אל מטרתי ואומַר: מכיוון שאופן זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה35 וכיוצא בהן ממעשׂי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה והכרחיים להשׂגתה, שׂם בין שני המינים הבדלה גדולה, כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף-על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא [את] ידו (מלכים א', י"ג, 33). אלא כל זה נאסר, והוא קבע את (הקרבת הקורבנות) בבית אחד: אל המקום אשר יבחר ה' (דברים י"ב, 26)36, ולא יוקרב במקום אחר: פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה (שם, שם, 13). ולא יהיה כהן אלא (בעל) ייחושׂ מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה35 (אומרים) בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה37, התפילין38 ושאר העבודות הדומות להם39.
בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוּון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'? [הנה שמֹע מִזֶבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אילים] (שמואל א', ט"ו, 22). ישעיה אמר: למה לי רֹב זבחיכם, אמר ה' [שֹבעתי עֹלות אילים וחֵלב מריאים, ודם פרים וכבשֹים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א', 11). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִוִיתים ביום הוצִיאִי40 אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צִוִּיתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... (ירמיה ז', 22-23)41.
דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: "כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא צִיוָנוּ על דברי עולה וזבח בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?" כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: "הכוונה הראשונה היתה רק שתשׂיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השׂגת יסוד זה ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה, ויתבסס עיקרון ייחודי. ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת ונאחזתם במה שנעשׂה למענה, כי אתם הטלתם ספק במציאותי: כִחשו בה' ויאמרו לוא הוא (ירמיה ה', 12)42, ועבדתם עבודה זרה: וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם אל הבית הזה וגו'43 והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות שלא הם היו מְכֻוָּנִים בכוונה הראשונה".
ויש לי דרך אחרת לפרש פסוק זה44. והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שֶצֻּוֵּינוּ לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך45 בפסח מצרים46, מפני שהיה לו טעם ברור וּמְחֻוָּר, כמו שנסביר47. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה44 הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ במרה, והוא מה שאמר לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשֹה והאזנת למצְוֹתיו ושמרת את כל חֻקָּיו, כל המחלה אשר שֹמתי במצרים לא אשֹים עליך, כי אני ה' רֹפאך] (שמות ט"ו, 26); שם שֹם לו חֹק ומשפט [ושם נִסָּהוּ] (שם, שם, 25). ובאה המסורת הנכונה: שבת ודינין במרה אִפְקוּד48. והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העֹשֶק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שֶצֻּוֵּינוּ הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה49. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העֹשֶק בין הבריות. הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכּן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שֶצִּיַּנּוּ. אותו עניין עצמו שאֲמַרוֹ ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: שִמעה עמי ואדברה, ישֹראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולֹתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאֹתיך עתודים (תהלים נ', 7-9). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב