החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ'
המצוות הכלולות בקבוצה החמישית הן אלה שמנינו בספר נזיקים1. כולן בשביל להסיר עוולות או למנוע נזקים. וכדי להמריץ מאוד למנוע נזקים מחייבים אדם בכל נזק הנגרם על-ידי רכושו או כתוצאה ממעשׂהו, שהאדם יכול להקפיד ולשמור עליו שלא יזיק. לכן חויבנו בנזקים שבהמותינו גורמות, כדי שנשמור עליהן2. כן אש3 ובור4, מפני שהם מעשׂה האדם ויכול הוא להקפיד ולשמור עליהם שלא ייגרם נזק על-ידם. דינים אלה יש בהם מידה של צדק שאסב את תשׂומת-הלב אליה, שהרי שן ורגל ברשות הרבים פטור5, מפני שזה דבר שאין יכולים להקפיד עליו, והן מזיקות שם לעתים רחוקות. מי שמניח דבר-מה ברשות הרבים פושע נגד עצמו וחושׂף את רכושו לאובדן. (בעליה של הבהמה) חייב על השן והרגל בשֹדה הניזק בלבד. אבל מפני נזקה של הקרן6 וכיוצא בה יכול (בעליה של הבהמה) לשמור, וההולכים ברשות הרבים אינם יכולים להישמר מנזק זה. לכן דינה של הקרן בכל מקום אחד. יש בה הבחנה בין תם ומוּעד7: אם המעשׂה הזה חריג הוא חייב חצי נזק. אבל אם המזיק ממשיך להזיק והדבר נודע, הוא חייב בנזק שלם8.
מחירו של עבד בדרך-כלל נקבע למחצית מחירו של בן-חורין בדרך-כלל. שהרי מוצא אתה מרב ערכי אדם שִשים שקלים9 ודמי עבד כסף שלושים שקלים10. והריגת הבהמה כאשר היא הורגת אדם11 אינה עונש לה, כפי שמלעיזים עלינו המורדים12, אלא היא עונש לבעליה. לכן נאסרה ההנאה מבשׂרה כדי שבעליה של הבהמה יפליג לשמור אותה ויֵדַע שאם היא תהרוג קטן או גדול, בן-חורין או עבד, הוא בהכרח יפסיד את מחירה. ואם היא מוּעדת הוא יהיה חייב בְּכֹפֶר נוסף על אובדן מחירה13.
אותו טעם עצמו יש להריגת בהמה הנרבעת14, כדי שבעליה של הבהמה יהיה זהיר בה וישמור עליה כמו שהוא שומר על בני ביתו15, כדי שלא תֹאבַד לו, שהרי בני-אדם חסים על ממונם כמו שהם חסים על עצמם. יש אנשים המעדיפים את ממונם על עצמם. אבל הרוב חסים על עצמם ועל ממונם במידה שווה: ולקחת אֹתנו לעבדים ואת חמֹרינו (בראשית מ"ג, 18).
קבוצה זאת כוללת גם כן את הריגת הרודף16. דין זה, כלומר, להרוג את מי שמבקש לעבור את העבירה לפני שהוא עובר אותה, אינו מותר בשום פנים, אלא בשני מינים אלה: רודף אחר חברו להרגו, ורודף אחר ערוות אדם לגלותה, כי אלה הם עוול שמשנעשׂה שוב לא ניתן לאחות את שברו. אבל שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית-דין, כגון עבודה זרה ו[חילול] שבת17, אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות18. לפיכך אין הורגים עליהן על סמך הכוונה עד שעשׂה.
ידוע שהתאווה נאסרה בגלל החמידה19, והחמידה - בגלל הגזל. (החכמים) ז"ל הבהירו זאת20.
עניין השב אבידה21 ברור, שעִם היותה מידה מעולה לתקנת החברה22, תועלתה חוזרת מידה כנגד מידה, שאם לא תשיב את אבידת זולתך, לא תוּשַב אבידתך, כמו שאם לא תכבד את אביך23, לא יכבד אותך בנך. וכיוצא בזה הרבה.
רוצח בשגגה יגלה24 כדי שתירגע נפשו של גואל הדם, שלא יראה את מי שעל-ידו קרתה התקלה הזאת. שיבתו (של הגולה מעיר המקלט אל ביתו) נקשרה במותו של האיש שהוא הגדול באנשים והאהוב שבהם על כל ישֹראל25, כי בכך תירגע נפשו של הנפגע אשר קרובו נהרג. כי טבע הוא באדם שכּל מי שפגע בו אסון, כאשר פוגע בזולתו אסון דומה או חמוּר יותר, הוא מוצא בזאת נחמה על פגעו. ובין האסונות של מות בני-אדם אין אצלנו26 חמור יותר ממותו של כהן גדול.
תועלתה של עגלה ערופה27 ברורה, מפני שמביאה אותה העיר הקרֹבה אל החלל (דברים כ"א, 3), ולרוב הרוצח הוא מתוכה. זקני אותה עיר מעידים את האל שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ובהגנה על כל עובר אורח, כמו שאומר הפירוש28. ואף-על-פי שזה נהרג לא בשל הזנחתנו את צורכי הכלל, אין אנו יודעים מי הרג אותו. עם החקירה, יציאת הזקנים, המדידה29 והבאת העגלה אין - לרוב - מנוס מכך שיַרְבּוּ האנשים לשׂוחח ולדבר. ואולי, בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח, ויאמר מי שמכיר את הרוצח או שמע את סיפורו, או שהנסיבות מורות לו על כך: "פלוני הוא הרוצח". שהרי מרגע שאומר מישהו, ואפילו אשה או שפחה30: "פלוני הרג אותו", לא תֵעָרֵף העגלה31. נקבע שאילו הרוצח היה מוּכר, והיו שותקים על כך, והיו מעידים את האל שהם אינם מכירים אותו, היתה זאת עזות-פנים חמורה וחטא גדול. לכן אפילו אם אשה יודעת היא תאמר (זאת). ומרגע שהוא ידוע הושׂגה התועלת, מפני שאפילו אם לא יהרגהו בית-דין32, יהרגהו המלך33, אשר רשאי להרוג על-פי הספק. ואם לא יהרוג אותו המלך, יהרוג אותו גואל הדם. הוא ימצא תחבולה להתנקש בו ולהורגו.
התברר אפוא שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה מתחזק בכך שהמקום אשר תֵּעָרֵף בו העגלה "לֹא יֵעָבֵד בֹּו וְלֹא יִזָּרֵעַ" (דברים כ"א, 4) לעולם. לכן בעליה של אותה אדמה יעשׂה כל תחבולה ויחקור עד שייוודע הרוצח, כדי שלא תֵעָרֵף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב