החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"א
המצוות הכלולות בקבוצה השישית הן העונשים. תועלתם באופן כללי ידועה, והזכרנוה1. אבל שמע את פרטי הדברים ואת דינו של כל עניין מפליא2 המופיע לגביהם. בדרך-כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשׂה לו כאשר עשׂה בשווה. אם הזיק לגוף יינזק בגופו, ואם הזיק לממון יינזק בממונו. אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח אין לסלוח בשום פנים ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה כי אם בדם שֹפכו (במדבר ל"ה, 33). לכן, לו נשאר ההרוג שעה או ימים, כשהוא מדבר ודעתו צלולה, ואמר: "יוּנַח להורגי. סלחתי ומחלתי לו", אין לשמוע בקולו. אלא בהכרח נפש בנפש3, כשקטן וגדול, עבד ובן-חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת.
מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו (ויקרא כ"ד, 20). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה4, אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל-פה.
על (גרימת) הפצעים, שאי-אפשר (להעניש עליה בגרימת פצעים) כמותם ממש, נפסקים תשלומין: רק שִבתו יתן ורפֹּא ירפא (שמות כ"א, 19)5. מי שהזיק ממון יינזק בממונו באותו סכום ממש6: אשר ירשיעֻן אלהים ישלם שנים לרעהו (שם, כ"ב, 8)7. את אשר לקח, ועוד סכום שווה לו לוקחים מממונו של הגנב. דע שככל שמינהּ של הפשיעה מצוי יותר וקל יותר לביצוע, חייב העונש עליו להיות חמוּר יותר כדי למונעו8. ואילו דבר שקורה לעתים נדירות עונשו קל יותר. לכן הקנס על הגונב צאן הוא כפל הקנס (על גניבת) שאר המטלטלין - כוונתי לתשלומי ארבעה - וזאת בתנאי שיצאו מידו במֶכֶר או בטביחה9. כי גניבת הצאן היא המרובה ביותר תמיד בשל היותם בשׂדות10, במקום שאי-אפשר לשמור עליהם כמו ששומרים על דברים שבתוך הערים. לכן נוהגים הגנבים למהר ולמוכרם, כדי שלא יוכרו בידיהם או לטובחם כדי שגופם ייעלם. לכן היה עונשו של הדבר המרובה ביותר גדול יותר. לקנס על גניבת בקר נוספה עוד יחידה11, מפני שיותר קל לגנוב אותם, שהצאן רועים מכונסים, כך שאפשר לרועה להשגיח עליהם, ולרוב ניתן לגנוב אותם רק בלילה, ואילו הבקר רועים מפוזרים מאוד - דבר זה הוזכר בחקלאות12 - ואי-אפשר לרועה להשגיח עליהם. לכן מרבים לגנוב אותם.
כן דין עדים זוממין13 שייעשׂה בהם בדיוק מה שביקשו לעשׂות: אם ביקשו להרוג, ייהרגו, ואם ביקשו להכות, יוכו. ואם ביקשו לחייב בתשלום, יוטל עליהם תשלום שווה למה שביקשו שיוטל. הכוונה בכול להשוות את העונש לפשיעה. גם זאת משמעות של היות המשפטים צדיקים (דברים ד', 8)14.
את הגזלן15 אין מחייבים היטל נוסף בבחינת קנס - שהרי החֹמֶש הוא רק כפרה על שבועת שקר16 - בגלל מיעוט מקרי גזילה. נזק הגניבה מצוי יותר מהגזל כי הגניבה אפשרית בכל מקום ואילו הגזל אפשרי בתוך הערים רק בקושי. ועוד שהגניבה אפשרית במה שגלוי ובמה שנזהרו להסתיר ולשמור, ואילו הגזל מתאפשר רק במה שגלוי וחשׂוף. האדם יכול להישמר מפני הגזלן, להיזהר ולהתכונן לו. דבר זה אינו אפשרי ביחס לגנב. כמו כן הגזלן ידוע. ניתן לחפשׂ אותו ולצפות להשבת מה שלקח. ואילו הגנב אינו ידוע. מכול הסיבות האלה הטילו קנס על הגנב, ולא על הגזלן17.
הקדמה
דע שגודל העונש וחומרת הכאבתו או קטנותו והקלוּת לשׂאת אותו הם בהתחשב בארבעה דברים. הראשון חומרת הפשע. כי המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר, והמעשׂים שנוצר מהם קלקול פעוט ומועט עונשם קל. השני תדירות האירוע. כי יש למנוע בעונש חמוּר דבר הקורה לעתים תדירות יותר. ואילו עונש קל יספיק כדי למנוע דבר הקורה לעתים רחוקות מכיוון שהוא קורה לעתים רחוקות. השלישי הוא חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשׂותו - או מפני שהתאווה מגרה אותו מאוד לעשׂותו, או מפני שהוא רגיל מאוד לעשׂותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשׂותו - הוא לא יימנע אלא אם כן צפוי לו דבר חמור. הרביעי הוא הקלות לבצע את המעשׂה הזה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבד וחמור.
לאחר הקדמה זאת דע שסדר הענישה הכתוב בתורה הוא ארבע דרגות: דרגת חיוב מיתת בית-דין18, דרגת חיוב הכָּרֵת והוא ההלקאה בשוט תוך אמונה שהפשע הזה הוא מהעבירות החמורות19, דרגת ההלקאה בשוט כשאין מאמינים שהפשע הזה הוא מהעבירות החמורות20, אלא הוא לאו21 בלבד או מיתה בידי שמים22, ודרגת האיסור שאין בו מלקות והיא כל לאו שאין בו מעשֹה23 חוץ מנשבע24, בשל החובה להאמין ברוממותו יתעלה, וּמֵמֵר25, כדי שלא יהיה סופו זלזול בקורבנות המיוחסים לו יתעלה, ומקלל חברו בשם26, כי בעיני ההמון נזקו של גידוף חמוּר מנזק החל בגוף. הקלקול הנגרם על-ידי כל יתר הלאווין שאין בהן מעשֹה מועט, וכן אי-אפשר להיזהר מהם, בגלל היותם דיבורים. ואילו [היה עונשם מלקות]27 לא היו האנשים מפסיקים (לספוג) מלקות בגבם במשך כל הזמן. כמו כן אין להעלות על הדעת28 לגביהם התראה29. יש גם חוכמה במספר המלקות, מפני שהוא מוגבל מבחינת המרב ולא מוגבל מבחינת האנשים. כי אין מלקים איש אלא לפי מה שהוא יכול לשׂאת, אבל מרב ההלקאה ארבעים אף אם הוא מסוגל לשׂאת מאה30.
אין אתה מוצא חיוב מיתת בית-דין18 על דבר מן המאכלים האסורים31, מפני שאין בזה קלקול גדול ואין התפתות בני-האדם להם חזקה כהתפתותם להנאת המשגל. על כמה מאכלים (העונש הוא) כָּרֵת32: על הדם33 מפני שבזמן ההוא היו שוקדים מאוד לאכול אותו בתור מין ממיני עבודה זרה, כמו שהתברר ב(ספר) טֻמטֻם34. לכן הרבו להדגיש (איסור זה). כמו כן יש כָּרֵת על (אכילת) חֵלֶב35 בגלל התענגות האנשים עליו. הוא יוחד לקורבן כדי לרוממו.
כמו כן יש כָּרֵת על (האוכל) חָמֵץ בפסח36 והאוכל ביום הצום37, בגלל הקושי שבזה ובגלל האמונה שאליה זה מביא. שהרי אלה מעשׂים המשרישים דעות שהן יסודות התורה, כלומר, יציאת מצרים וְנִסֶּיהָ והאמונה בתשובה: כי ביום הזה יכפר [עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו] (ויקרא ט"ז, 30).
כן חויב כָּרֵת על הנותר38 והפִּגּוּל39, ולטָמֵא שֶאָכַל קודֶש40, כמו שחויב על אכילת חֵלֶב35. והכוונה לייחס חשיבות לקורבן, כמו שיובהר41.
מיתת בית-דין18 אתה תמצא על הדברים החמוּרים: או על קלקול אמונה או על עוול חמוּר מאוד, כלומר, על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים42 וכל מה שמביא לזאת, ועל השַבָּת, כי היא משרישה את האמונה בחידוש העולם43, ועל הנבואה44 ועל זקן ממרא45 בגלל הקלקול החמוּר הנובע מזה, ומכה אביו ואמו46 ומקלל אביו ואמו47 בגלל עזות-המצח החמוּרה שבזה ומכיוון שהדבר משבש את הסדר בבתים, שהם החלק הראשון של העיר48. בן סורר ומורה49 (דינו מיתת בית-דין) בגלל מה שיהיה בסופו, שהרי הוא בהכרח עתיד להרוג50. וגונב נפש51 (דינו אף הוא מיתת בית-דין), כי הוא מעמיד את (מי שהוא גונב) בסכנת מוות52. כמו כן הבא במחתרת53 מסתכן בהריגה54 כמו שהבהירו (חכמינו) ז"ל55. שלושה אלה, בן סורר ומורה, גונב נפש וּמְכָרֹו והבא במחתרת, סופם שיהיו שופכי דמים56.
אתה לא תמצא מיתת בית-דין על דבר אחר חוץ מעבירות חמוּרות אלה. ואין עונשן של כל העריות מיתת בית-דין57, אלא אלה שקל ביותר לבצען, או שהן מגונות ביותר, או שפיתוין חזק ביותר. אלה שאינן כך עונשן כָּרֵת בלבד58. גם אין כל מיני עבודה זרה עונשם מיתת בית-דין. אלא שורשי פולחנה, כגון עשׂיית נפשות לה, ומתנבא בשמה44 ומעביר באש ואוב וידעוני ומכשף59.
מכיוון שאין מנוס מעונשים, ברור שמוכרחים להציב שופטים המפוזרים בכל היישובים. ויש הכרח בעֵדוּת60. ויש הכרח במֶלֶך61 שמפחדים ויראים ממנו, וירתיע בהרתעות למיניהן, יחזק את יד השופטים ויתמוך בהם62.
התבררו אפוא טעמיהן של כל המצוות שמנינו בספר שופטים63, וראוי שנעיר על מצוות בודדות, המופיעות שם, בהתאם למטרתו של ספר זה. מתוך זה אומר אני במה שנוגע לזקן ממרא45: מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם64 בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה65. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה66. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת67.
דע שהעבירה על איסורי התורה מתחלקת לארבעה סוגים: הראשון האָנוּס, השני השוגג, השלישי המזיד והרביעי עושֹה ביד רמה68. על האָנוּס כתוב במפורש שאין הוא נענש ואין לו חטא כלל. הוא יתעלה אמר: ולנערה לא תעשֹה דבר. אין לנערה חטא מוֵת (דברים כ"ב, 26). אבל השוגג חוטא, כי לוּ הרבה לבדוק היטב ולהיזהר לא היתה קורית לו שגגה. אך אינו נענש כלל, אלא הוא צריך כפרה ולכן יביא קורבן. וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט, מלך, כהן גדול ופוסק-הלכה69. מכאן70 אנו למדים שכּל העושׂה או פוסק הלכה על סמך לימודו71, אם אינו בית-דין הגדול או כהן גדול, הריהו בבחינת מזיד ואינו נמנה עם השוגגים. לכן נהרג זקן ממרא, אף אם הוא עושׂה ופוסק על סמך לימודו71. בית-דין הגדול רשאים לפסוק על סמך לימודם72. לכן, אם הם טועים הם שוגגים73, כמו שאמר יתעלה: ואם כל עדת ישֹראל ישגו [ונעלם דבר מעיני הקהל, ועשֹו אחת מכּל מצְוֹת ה' אשר לא תעשֹינה ואשֵמו] (ויקרא ד', 13). בגלל עיקר זה אמרו (החכמים) ז"ל: שגגת תלמוד עולה זדון74, כלומר, המתרשל בלימוד ועושׂה על-פי התרשלותו הרי זה כמזיד, מפני שאין דינו של האוכל חתיכת חֵלֶב כליות בחושבו שהיא מחֵלֶב אליה כדין האוכל חֵלֶב כליות ביודעו שהוא חֵלֶב כליות, אלא שלא ידע שחֵלֶב כליות הוא מן החֵלֶב האסור; כי זה, אף שהוא מקריב קורבן, הוא קרוב למזיד. זאת אם הוא רק עושׂה. אבל הפוסק הלכה על-פי בּוּרוּתוֹ הוא מזיד בלי ספק, מכיוון שהכתוב אינו מוחל על פסיקת-הלכה בטעות אלא לבית-דין הגדול דווקא. המזיד חייב בעונש המפורש בכתוב: או מיתת בית-דין18, או מלקות75, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן76, או תשלומין.
אשר לאותן עבירות בהן הִשווה בין השוגג והמזיד77, הרי זה מפני שמרבים לעשׂותן ובקלות, מכיוון שהן אמירות ולא מעשׂים. אני מתכוון לשבועת העדות78 ושבועת הפיקדון79. וכן קלה (העבירה של שכיבה עם) שפחה חרופה80, כי הדבר קורה הרבה, מפני שהיא מופקרת, מכיוון שאינה משועבדת לגמרי ולא בת-חורין לגמרי ואין לה בעל בשלמות, על-פי המסורת המפרשת מצוָה זאת81.
ואילו עושֹה ביד רמה68 הוא המזיד החצוף המֵעֵז-פנים העובר את עבירתו בפרהסיה. הרי הוא כמי שעובר, לא מתוך תאוותנות בלבד, או רק בגלל אופיו הרע, כדי להשׂיג מה שהתורה מנעה ממנו להשׂיגו, אלא כדי להתקומם נגד התורה ולהפגין עוינות כלפיה. לכן נאמר עליו: את ה' הוא מגדף (במדבר ט"ו, 30); והוא ייהרג בלי ספק. מי שעושׂה זאת אינו עושׂה זאת אלא על סמך דעה שיש לו שבה הוא יוצא נגד התורה. לכן בא הפירוש שנמסר במסורת: בעבודה זרה הכתוב מדבר82, כי זאת הדעה העוינת ליסוד התורה, מפני שלעולם לא יעבוד לכוכב אלא מי שמאמין שהכוכב קדום83, כמו שהבהרנו בחיבורינו כמה פעמים84. כן הדין לדעתי באשר לכל עבירה הנראית כסותרת את התורה ועוינת לה. לדעתי, אילו אדם מישֹראל אכל בשֹר בחלב85 או לבש שעטנז86 או גילח פאת ראש87 מתוך זלזול (באיסורים אלה) והקלה בערכם, מתוך דעה שממנה מתברר שאין הוא מאמין באמיתות הציווי הזה, הוא היה בעינַי את ה' הוא מגדף (במדבר ט"ו, 30), ויש להרוג אותו לא הריגה של עונש, (אלא) בתור כופר88, כאנשי עיר הנידחת, אשר נהרגים בתור כופרים, לא הריגה כעונש, ולכן שׂורפים את רכושם ואין הוא עובר אל יורשיהם כשאר הרוגי בית-דין89.
כן אומר אני גם באשר לציבור מישֹראל שעשׂו יד אחת לעבור על איזושהי מצוָה, ועשֹו ביד רמה68 כי כולם ייהרגו. אתה יודע זאת מפרשת בני ראובן ובני גד90, שעליהם נאמר: ויֹאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא91. אחרי-כן הובהר להם בשעת ההתראה שהם כפרו בעשֹותם יד אחת לעבור עבירה זאת ועזבו את הדת כולה. זה הוא שאמרו להם: [מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישֹראל] לשוב היום מאחרי ה' [בבנותְכם לכם מזבח לִמְרָדְכֶם היום בה'] (יהושע כ"ב, 16), וכן תשובתם הם: [אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יֹדע וישֹראל הוא יֵדַע] אִם בְּמֶרֶד [ואם במעל בה' אַל תושיענו היום הזה] (שם, שם, 22). הבן אפוא גם עקרונות אלה באשר לעונשים!
בין הדברים שספר שופטים כוללם גם (הציווי) להשמיד את זרע עמלק92, כי כשם שעונשים את הפרט ראוי לענוש שבט אחד או אומה אחת, כדי שיירתעו כל השבטים ולא יעשׂו יד אחת להשחית, מפני שיאמרו: "כדי שלא ייעשׂה בנו מה שנעשׂה בבני פלוני". והיה כאשר יקום בקרבם איש רע ומשחית, אשר לא ישעה אל רעת עצמו ולא ישקול בדעתו את הרע שהוא עושׂה, לא ימצא מסייע בשבט שיסייע לו ברעותיו שהוא ירצה שיקרו93. כי את עמלק, אשר מיהר ופתח במלחמה בחרב, נצטווינו לשָרֵש בחרב. ואילו עמון ומואב, אשר נהגו בשפלות94 ובתחבולות גרמו נזק, נענשו בהרחקה מלבוא בקהל95, בבוז להם ובהימנעות מלאהוב אותם96 ולא יותר. כל הדברים האלה הם קביעה אלוהית של שיעור העונש שלא יהיה רב מדי ולא פחות מדי, אלא, כמו שהוא יתעלה הבהיר, כדי רשעתו (דברים כ"ה, 2).
הספר הזה97 כולל גם התקנת יד ויתד98, כי ממטרות התורה הזאת, כמו שהודעתיך99, הניקיון וההימנעות מלכלוך וזוהמה ושלא יהיה האדם כבהמות. במצוָה זאת יש גם כדי לחזק במעשׂים אלה את ודאותם של הלוחמים שהשכינה שורה ביניהם, כמו שהובהר כטעם לזאת: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך (שם, שם, 15)100 ושילב עניין אחר ואמר: ולא יִרְאֶה בך עֶרְוַת דבר ושב מאחריך (שם) להזהיר מן הפריצות הידועה בין החיילים במחנה כאשר הם נעדרים מבתיהם זמן ממושך. לכן ציווה אותנו יתעלה לעשׂות מעשׂים הנותנים הרגשה שהשכינה שורה בינינו, כדי שנהיה נקיים ממעשׂים (מגונים) אלה ואמר: והיה מחניך קדוש ולא יִרְאֶה בך עֶרְוַת דבר [ושב מאחריך] (שם). אפילו בעל קרי נצטווה לצאת מן המחנה עד אשר יעריב שמשו ואחַר יבוא אל המחנה101, כדי שיהיה בלבו של כל אחד שהמחנה הוא כמקדש ה', ושאין הוא כמחנות הגויים להשחתה, איבה, גרימת נזק לזולת ונטילת רכושם ותו לא, אלא כוונתנו אנו להכשיר את האנשים לציית לאל ולסדר את מצביהם וכבר הודעתי לך שאני נותן טעמים רק לפשוטו של הכתוב102.
הספר הזה97 כולל גם את דין יפת תואר103. יודע אתה את אומרם: לא דיברה תורה אלא כנגד היצר104. עם זאת כללה אותה המצוָה מידות נעלות שראוי למעולים לסגלן ושברצוני להסב את תשׂומת-הלב אליהן. כי אף-על-פי שגבר עליו יצרו105 ואינו יכול להתאפק, הכרחי להפריש אותה למקום מוסתר. זה הוא מה שאמר: אל תוך ביתך (דברים כ"א, 12). ואסור לו שיִלחצנה במלחמה כמו שהבהירו106. כן לא מותר לו לשכב עמה פעם שנייה עד אשר ישכך יְגוֹנָהּ ותרפה דאגתה. ואין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע את שׂערה107 ומלבכות ככתוב: ובכתה את אביה ואת אמה [ירח ימים, ואחַר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה] (שם, שם, 13), כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשׂאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשׂמחים יש מרגוע במיני משׂחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון. יודע אתה שהוא שכב עמה בגיותה108. כן במשך כל שלושים הימים תקיים את דתה בגלוי, אפילו בעבודה זרה. אין להתווכח עמה בענייני אמונה במשך כל אותה תקופה. למרות זאת, אם אין הוא מביא אותה לדיני התורה, אין למוכרה ואסור לו לשעבדה לשפחה. כי התורה מכבדת את היותה (של השבויה) אסורה לזרים, מכיוון שנחשׂפה (לחייל ששבה אותה) במשגל109, אפילו כאשר זה היה בעבירה כלשהי, כלומר, שהיתה אז גויה110. עם זאת נאמר: לא תתעמר בה תחת אשר עִנִּיתָהּ (דברים כ"ב, 14). התברר אפוא אֵילו מידות נעלות יש במצוָה זאת, והתבררו טעמי כל מצוות הספר הזה97.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב