החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"ג
המצוות הכלולות בקבוצה השמינית הן המצוות שמנינו בספר זמנים1. טעמיהן של כולן - למעט מעטות - מבוארים בכתוב. טעמו של עניין השבת2 מפורסם מכדי שיצטרך להבהרה. ידועה מידת המנוחה שיש בה. שביעית מחייו של כל אדם הופכת לעונג ומנוחה מן היגיעה והעמל שקטן וגדול אינם פטורים מהם. זאת בנוסף להנצחה לדורות של הדעה החשובה מאוד והיא הקביעה שהעולם מחודש3.
טעמו של הציווי על צום כפור4 ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים5 את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול6. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני וכל מאמץ (להשׂיג) תועלת גופנית, כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו ב(אמירת) הוִידוּיים7, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם.
ימים טובים8 (נועדו) כולם לשׂמחות ולהתכנסויות מענגות ההכרחיות לאדם לרוב. הם גם מועילים להתיידדויות אשר מבקשים שתִּקְרֶינָה בין האנשים בהתאגדויות המדיניות9. ויש טעמים לפירוט אותם ימים:
עניין הפֶסַח מפורסם10. הוא נמשך שבעה ימים מפני שפרק הזמן של שבעה הוא פרק זמן אמצעי בין היום הטבעי וחודש הלבנה11. יודע אתה שלמחזור זה יש נגיעה רבה לדברים הטבעיים12. כן הוא באשר לדברים התורניים, מפני שהתורה מִדַּמָּה תמיד לטבע ומשלימה את הדברים הטבעיים באופן כלשהו, כי לטבע אין מחשבה ושיקול-דעת13 ואילו התורה היא קביעתו והנהגתו של האלוה הנותן את השׂכל לכל בעל-שׂכל. אין זה מטרת הפרק. הבה נחזור אל מה שאנו עוסקים בו.
שבועות14 הוא יום מתן תורה15. כדי לכבד ולרומם יום זה סופרים את הימים מן החג הראשון16 עד אליו, כמו שהמצפה לאדם האהוב עליו ביותר סופר את הימים בשעות. זה הוא הטעם לספירת העומר17 מיום הינתקותם ממצרים עד יום מתן תורה, אשר היה הכוונה והתכלית ליציאתם: ואבִא אתכם אלַי (שמות י"ט, 4). אותו מעמד כביר18 לא היה אלא יום אחד. כן אִזכורו בכל שנה יום אחד. אבל אילו אכילת מצה19 היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה מתברר, שהרבה פעמים אוכל אדם מין אחד של מאכלים יומיים ושלושה. רק כשמתמידים ואוכלים אותה במשך פרק זמן שלם11, נעשׂה הדבר ברור ומפורסם20.
כמו כן ראש השנה21 יום אחד22 שכּן הוא יום תשובה והערת האנשים מהיסח-הדעת שלהם. לכן תוקעים בו בשופר23, כמו שביארנו במשנה תורה24. הוא כאילו הכנה ופתיחה ליום הצום, כפי מה שאתה רואה מפורסם במסורת האומה ששומרים עשֹרת ימים שמראש השנה ועד יום הכִּפורים25.
סֻכּוֹת26, שכוונתו לשׂמחה וחדווה, הוא שבעה ימים כדי שיתפרסם הדבר. והוא הבהיר בתורה מדוע הוא בעונה זאת: באָספך את מעשֹיך מן השֹדה (שמות כ"ג, 16), כלומר, בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות. כבר אריסטו ציין בתשיעי מן המידות27 שכך היה, לדעתם, המקובל בין האומות בזמן הקדום. הוא אמר בזה הלשון: "הזבחים הקדומים וההתכנסויות היו לאחר אסיף הפירות, כאילו הם קורבנות בעבור הפנאי". זה לשונו. כמו כן הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת. אין חום חזק ולא גשם מטריד.
שני חגים אלה גם יחד, כלומר, סֻכּוֹת וּפֶסַח, נותנים דעה ומידה. הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסֻכּוֹת היא הנצחת אותות הַמִּדְבָּר לדורות. המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושׂגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח28 כדי שיזכור מה עבר עלינו29. כן יֵצֵא מהבתים וידוּר בסוכות, כמו שעושׂים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כי בַסֻּכּוֹת הושבתי את בני ישֹראל [בהוציאי אותם מארץ מצרים] (ויקרא כ"ג, 43), ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בארץ בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם, כלומר, אברהם ויצחק ויעקב, כי גם זה מן הדברים שעליהם סובבת התורה, כלומר שכּל טובה שתוענק ושהוענקה הן רק בזכות אבות, כי הם שמרו דרך ה' לעשֹות צדקה ומשפט (בראשית י"ח, 19)30.
מה שסֻכּוֹת יוצא אל חג אחר, כלומר, שמיני עצרת31, זה כדי להשלים בו אותן שׂמחות שאי-אפשר לקיימן בסֻכּות אלא במגורים מְרֻוָּחִים ובמבנים.
לארבעת המינים שבלולב32 נתנו החכמים ז"ל טעמים כלשהם על דרך הדרשות אשר שיטתן ידועה למי שמבינים את דבריהם33. כי הם, לדעתם, בצורת מליצות פיוטיות, ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב. האנשים נחלקו באשר לדרשות לשני חלקים. חלק דימו שהן באות להבהיר את הכתוב, וחלק זלזלו בהן ושמו אותן לצחוק34, שכּן ברור וּמְחֻוָּר שאין זאת משמעות הכתוב. החלק ההוא35 נאבקו לסתור-את-מה-שגלוי-לעין כדי לאמת, לטענתם, את הדרשות ולהגן עליהן, וסברו שזאת היא משמעות הכתוב, שדין הדרשות כדין הדינים המסורים במסורת. שתי הקבוצות לא הבינו שהן בבחינת מליצות פיוטיות, שאין בהן כדי לבלבל את מי שניחן בהבנה36. שיטה זאת היתה נפוצה בזמן ההוא. הכול השתמשו בה כמו שהמשוררים משתמשים בביטויים פיוטיים37. (החכמים) ז"ל אמרו: תני38 בר קפרא: "ויָתֵד תהיה לך על אֲזֵנְךָ" (דברים כ"ג, 14): אל תקרא אֲזֵנְךָ אלא אָזְנְךָ, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו39. מי ייתן וידעתי האם לדעת בורים אלה התנא40 הזה מאמין כזאת באשר לפירוש הכתוב הזה, ושזה עניין המצוָה הזאת, ושהיתד היא האצבע ואֲזֵנְךָ הן האוזניים! איני חושב שאף אחד מן הבריאים בשׂכלם סובר כך. אלא זאת היא מליצה פיוטית נאה מאוד, שבה הוא ממריץ למידה מעולה, והיא שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כן אסור לשמוע אותם. והוא הסמיך זאת על הכתוב על דרך ההמשלות הפיוטיות. כן כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרי כך אלא כך"41 - זאת משמעותו. חרגתי מן הנושׂא. אבל זה דבר מועיל שזקוק לו כל בעל שׂכל מבין בני-התורה והרבנים. אחזור אל המשך דברנו.
מה שנראה לי באשר לארבעת מינין שבלולב הוא שהם (הבעה של) שׂמחה וחדווה ביציאתם מהמדבר שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון ומים אין לשתות (במדבר כ', 5) אל מקומות עצי פרי ונהרות. לכן נלקחו, בתור אִזכור לזאת, הפרי היפה ביותר שבהם42, ו(הצמח) בעל הריח הטוב ביותר שבהם43, ו(הצמח) בעל העלים היפים ביותר44, וגם הצמח היפה ביותר, כלומר, ערבי נחל. בארבעת מינין אלה מצטרפים שלושה דברים: האחד, שהם מצויים הרבה בארץ ישֹראל באותה עונה והם בהישׂג ידו של כל אחד. השני, שהם יפים ביותר למראה ורעננים, וחלקם - אתרוג והדס - נותנים ריח טוב. אבל ללולב ולערבה אין ריח רע ולא ניחוח. העניין השלישי הוא שהם מתמידים ברעננותם במשך שבעה ימים, דבר שאינו מתאפשר באפרסקים, רימונים, חבושים, אגסים והדומים להם.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב