החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"ו
המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות1. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השׂגתנו ונֹאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים2 היו עובדים את מזל טלה3. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח', 22) ונאמר: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן (בראשית מ"ו, 34). כן היו קבוצות מבין הצאביה4 עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עִזִּים. לכן קראו לשדים שֹעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשֹעירים [אשר הם זֹנים אחריהם] (ויקרא י"ז, 7). לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים5 אותו מין מאוד. לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה6 דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (שם, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו7 החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני8. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, 23), בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה6 דווקא לקורבן, בנוסף9 להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב וְ(זה) אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר, כמו שצוין בטֻמטֻם10.
ומכיוון שרוב בני-אדם אינם יכולים להקריב בהמה, הוא ציווה שיהיה הקורבן גם מן העופות המצויים ביותר בארץ ישׂראל, הטובים שבהם ושקל ביותר להשׂיגם, והם תורים ובני יונה11. ומי שידו אינה משׂגת אפילו עופות יקריב לחם אפוי באיזשהו מין אפייה שהיה ידוע באותם זמנים, מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת12. מי שקשה לו (להביא) מאפה יקריב סולת13.
כל זאת למי שרוצה. הוא גם הבהיר לנו שאם לא נבצע מין זה של פולחן, כלומר הקורבנות, לא יהיה בנו חטא כלל. הוא אמר: וכי תחדל לנדֹר לא יהיה בך חטא (דברים כ"ג, 23).
ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שׂאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך14 - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח15, לכן אסר יתעלה להקריב כל שֹאֹר וכל דבש (ויקרא ב', 11)16, וציווה להמליח תמיד: על כל קָרבנך תקריב מלח (שם, שם, 13)17.
הוא ציווה שכּל הקורבנות יהיו תמימִם (במדבר כ"ח, 3)18, במיטב מצביהם, כדי שלא יזלזלו בקורבן ולא יתרשלו במה שמוקרב לשמו יתעלה19, כמו שאמר: הקריבהו-נא לפחתך! הירצך או הישֹא פניך? (מלאכי א', 8). מטעם זה גם נאסר להקריב מה שלא מלאו לו שבעה ימים20, מפני שהוא פחוּת במינו ונחשב למטונף21 שהרי הוא כמו נֵפֶל. זה הוא הטעם לאיסור אתנן זונה ומחיר כלב (דברים כ"ג, 19)22 כדי להוקיע את שני אלה. וזה הוא הטעם שמקריבים תורים בוגרים וגוזלי יונים, שאלה הם הטובים ביותר ביניהם, מפני שיונה בוגרת אינה טעימה. זה גם הטעם מדוע המנחות בְּלוּלוֹת בשמן23 ועשׂויות מסולת, כי זה שלם יותר וטעים יותר. הלבונה נבחרה לריח ניחוח להקטירה במקומות שבהם יש ריח שׂריפת בשׂר24.
כדי לכבד את הקורבן ושלא יעורר תיעוב ושאט-נפש ציווה לפשוט את עור העולה25 ולרחוץ את הקרביים והכרעיים26, אף-על-פי שהיתה נשׂרפת כולה. אתה מוצא שהקפידו על דבר זה תמיד ונזהרו בו: בֶּאֱמָרְכֶם שֻלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ - נִּבְזֶה אָכְלוֹ (מלאכי א', 12).
זה גם הטעם מדוע לא יאכל את הקורבן ערל27 ולא טמא28, ולא ייאכל כאשר נטמא29, ולא ייאכל לאחר זמנו30, ולא כאשר נפסלה בו הכוונה31, ושייאכל במקום מיוחד32. העולה, שהיא כליל לָאֵל, אינה נאכלת בכלל25. מה שמוקרב בגלל חטא, החטאת33 והאָשָם34, נאכל בעזרה35, וביום השחיטה ולילה דווקא36. ואילו הַשְּלָמִים, שהם פחוּתים מזאת, והם קדשים קלים, נאכלים בכל ירושלים דווקא. הם נאכלים [גם] למחרת היום, ולא יותר37, כי לאחר-מכן נשחתים38 ומתקלקלים.
כדי לכבד את הקורבן וכל מה שיוחד לשמו יתעלה, הוטל עלינו שכּל נהנה מן המקדש39 מָעַל וצריך כפרה ותוספת חומש בתנאי שהוא שוגג40. כן אין מותרת עבודה בקדשים ולא גיזתם41; כל זאת כדי לכבד את הקורבן. וכאמצעי-זהירות הוטל דין התמורה42, כי אילו הוּתר להמיר את הרע בטוב, היו ממירים את הטוב ברע ואומרים שזה יותר טוב. לכן פסקו בזאת שהוא ותמורתו קודש43.
הטעם, מדוע נצטווינו שכּל הפודה דבר מקדשיו44, יוסיף חוֹמֶש45, ברור, מפני שאדם קרוב אצל עצמו46 וטבעו נוטה תמיד לקמץ בממונו ואינו משתדל לברר את מחיר הקודש, ואינו מרבה (לטרוח) להציגו (בפני אנשים היודעים את ערכו) כדי שיתברר מחירו47. לכן נקנס בתוספת כדי שיימכר לזולתו בערכו48. כל זאת כדי שלא יקלו ראש במה שנקרא שם האל עליו ושבו ביקשו את קרבתו.
הטעם מדוע שׂורפים מנחת כהן49 הוא שכּל כוהן רשאי להקריב את קורבנו בידו. אם היה מביא מנחה ואוכל אותה בעצמו, הרי כאילו לא עשׂה שום דבר בכלל, מפני שמכָּל מנחת יחיד אין מקריבים אלא את לבונתה וקומץ50. לא זו בלבד שקורבן זה הוא מעט מזעיר, אלא שאם יֹאכַל אותו מי שהביאו, לא תֵרָאֶה עבודה כלל. לכן היא נשׂרפת.
הדינים המיוחדים לקורבן הפֶּסַח, והם שֶיֵאָכֵל צְלִי אֵש (שמות י"ב, 8-9)51 בלבד, ובבית אחד [יֵאָכֵל, לא תוציא מן הבית מן הבשֹר חוצה] ועצם לא תשבּרו בו (שם, שם, 46)52, טעם כולם ברור, כי כמו שהמצה היא בגלל החיפזון, כך הצלייה בגלל החיפזון, שהרי לא היתה שהות להכין מיני מטעמים ומאכלים משוכללים. אפילו להשתהות ולשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכם אסור, שכבר הוזכר עיקרו של כל זאת והוא דברו: ואכלתם אֹתו בחִפזון (שם, שם, 11). בעת החיפזון אין מתמהמהים לשבור עצמות ולא לשלוח ממנו53 מבית אל בית, ולצפות לשליח שישוב. כל אלה מעשׂים של עצלתיים והתמהמהות. הרי זה כאילו הכוונה לנקוט בחיפזון ובמהירות פן יתאחר מישהו ויחמיץ את היציאה בקהל האנשים, ואז יהיה אפשר לפגוע בו והוא ייהרג. מצב זה הונצח לתמיד כדי שנזכור איך הדבר היה, כמו שאמר: וְשָמַרְתָּ את החֻקה הזאת למועדה מימים ימימה (שם, י"ג, 10). והוא אינו נאכל אלא למנוייו54 כדי להדגיש שירכשו אותו, ולא יסמוך אף אחד על קרוב שלו או ידיד שלו או על מי שיזדמן לו במקרה, ולכן לא ידאג לו מתחילת זמנו.
את היותו אסור לערלים55 הסבירו החכמים ז"ל (בכך שבני ישׂראל) הֵפֵרוּ - כך הם אמרו - את מצוַת מילה כאשר ארכה ישיבתם במצרַים כדי להידמות למצרִים. וכאשר ניתנה מצוַת קורבן הפסח והותנה בו שלא יישחט אלא לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו, ואזי יקרב לעשֹותו (שם, י"ב, 48), נימולו כולם, והיה דם המילה מתערב בדם הפסח בשל ריבוי המוּלים, כמו שציינו, ולכך רומזים דבריו מתבוססת בְּדָמַיִך (יחזקאל ט"ז, 6) דם הפסח ודם המילה56.
דע שהצאביה57 היו חושבים את הדם לטמא מאוד. למרות זאת היו אוכלים אותו מכיוון שטענו שהוא מזון השׂטנים, וכאשר אוכל אותו מישהו, הוא נעשׂה אח לשדים, והם באים אליו ומודיעים לו עתידות, כמו שמדמה ההמון באשר לשדים. אבל היו אנשים שהיה להם קשה לאכול דם מפני שהוא דבר שטבע האדם מתעב אותו. לכן היו זובחים בעל-חיים, אוספים את דמו בכלי-קיבול או בגוּמה58, ואוכלים את הבשׂר של הזבח (כשהם יושבים) מסביב לדם. הם דימו שבעשׂותם זאת השדים אוכלים את הדם הזה, שהוא מזונם, בשעה שהם אוכלים את הבשׂר, וכך נוצרת אחווה מכיוון שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. ואז - לטענתם - יבואו אליהם השדים האלה בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שבזמנים ההם היו מפורסמות ומשפיעות ונהגו על-פיהן. ההמון לא הטיל ספק באמיתותן. לכן יצאה התורה השלמה בעיני יודעיה לסלק את המחלות המושרשות האלה. לכן אסרה את אכילת הדם59. היא הדגישה איסור זה באותה מידה שבה הדגישה את איסור עבודה זרה. הוא יתעלה אמר: ונתתי פָּנַי בנפש האֹכלת את הדם [וְהִכְרַתִּי אֹתה מקרב עמה] (ויקרא י"ז, 10), כמו שאמר על נותן מזרעו למוֹלֶך: ונתתי את פָּנַי בנפש ההיא [וְהִכְרַתִּי אֹתו מקרב עמו] (שם, כ', 6)60. כתוב כזה לא בא לגבי מצוָה אחרת זולת עבודה זרה ואכילת דם, שכּן אכילתו היתה מביאה למין עבודה זרה, כלומר, פולחן השֵדים.
(התורה) קבעה שהדם טהור ושהוא מטהר את מי שקירבוהו אליו: [ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה] והִזֵּיתָ על אהרֹן ועל בגדיו [ועל בניו ועל בגדי בניו אִתּוֹ], וְקָדַש הוא ובגדיו [ובניו ובגדי בניו אִתּוֹ] (שמות כ"ט, 21). היא ציוותה להזות אותו על המזבח, וקבעה שכּל העבודה היא לפזר אותו שם, ולא לכנוס אותו. הוא אמר: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא י"ז, 11). ושם מפזרים אותו, כמו שנאמר: ואת כל הדם ישפֹך (שם, ד', 18), ונאמר: ודם זבחיך יִשָּפֵך על מזבח ה' אלהיך (דברים י"ב, 27). הוא ציווה לפזר את דמה של כל בהמה הנשחטת61, אפילו אינה קורבן. הוא אמר: על הארץ תִּשְפְּכֶנּוּ כמים (שם, שם, 16, 24). כן אסר להתכנס סביבו ולאכול שם. הוא אמר: לא תֹאכלו על הדם (ויקרא י"ט, 26)62.
וכאשר התמיד המֶּרִי שלהם והמשיכו לנהוג על-פי מה שהיה מקובל עליהם וחונכו עליו, להביא לידי אחווה עם השֵדים באכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יֵאָכֵל בשֹר תאווה63 במדבר כלל, אלא יהיו הכול שְלָמִים37. הוא הבהיר לנו שהטעם לזה הוא שיפזרו את הדם על המזבח ולא יתכנסו סביבו, שהרי אמר: למען אשר יביאו בני ישֹראל [את זבחיהם אשר הם זֹבחים על פני השֹדה, והביאֻם לה' אל פֶּתַח אֹהל מועד, אל הכהן; וזבחו זבחי שְלָמִים אותם. וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'...] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשֹעירִם [אשר הם זֹנים אחריהם, חֻקת עולם תהיה זאת להם לדֹרֹתם] (ויקרא י"ז, 5-7).
אבל נשאר עניין החַיָּה64 והעוֹף, מפני שלא היה קורבן מהחַיָּה כלל, ועוֹף אין מקריבים שְלָמִים37. לכן ציווה יתעלה בעקבות זאת שכאשר אוכלים כל חיה ועוף שמותר לאכול את בשׂרם, יכסו את דמם בעפר65, כדי שלא יתכנסו לאכול סביבו. כך הושׂגה המטרה ושָלְמָה הכוונה לְהָפֵר הָאַחֲוָה66 בין המשוגעים67 באמת ושֵדיהם. דע שהאמונה הזאת היתה נפוצה סמוך לזמנו של משה רבנו. הרבו לנהוג על-פיה. האנשים נפתו לה. אתה מוצא זאת כתוב בשירת האזינו: יזבחו לַשֵּדִים לֹא אֱלֹהַּ, אלהים לא יְדָעוּם [חֲדָשים מקרֹב באו, לא שְׂעָרוּם אבֹתיכם] (דברים ל"ב, 17). החכמים הבהירו את משמעות דבריו לֹא אֱלֹהַּ באומרם שהם התמידו לעבוד ישויות קיימות עד שעבדו את פרי דמיונם. לשון סִפְרֵי: לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם68. ו"בבואה" שֵם הַצֵּל. אחזור אל מה שאנו עוסקים בו.
דע שלא נאסר בשֹר תאוָה63 אלא במדבר בלבד כי מבין הדעות הנפוצות ההן שהשדים שוכנים במדבריות, ושם פונים אליהם והם מופיעים. ואילו בערים ובמקומות מיושבים אין הם מופיעים. מי מבני הערים הרוצה לעשׂות דבר מאותם הבלים69, יוצא מן העיר אל מדבריות-הצִיָּה ואל המקומות המבודדים. לכן הוּתר בשֹר תאוָה אחרי הכניסה לארץ. ועוד, מפני שחריפותה של אותה מחלה יורדת בלי ספק ומתמעטים האוחזים באותן דעות. ועוד, מפני שקשה מאוד, קרוב לנמנע, שכּל הרוצה לאכול בשֹר בהמה יבוא אל ירושלים. מסיבות אלה אפוא לא נאסר בשֹר תאוָה אלא במדבר.
דע שכּל כמה שעוון גדול יותר, קורבנו ממין נחוּת יותר. לכן (על) שגגת עבודה זרה (מקריבים) שֹעירה דווקא70. ו(על) שאר חטאות יחיד (יש להקריב) כשֹבה או שֹעירה71, כי הנקבה פחוּתה מהזכר מכּל מין, ואין עוון יותר גדול מעבודה זרה, ואין זן פחוּת משֹעירה. בגלל מעלתו היתרה של המלך קורבן שגגתו שֹעיר72. כהן גדול וציבור73 אין שגגתם מעשׂה גרידא, אלא פסק-הלכה, לכן הובדל קורבנם להיות פרים74, ועל עבודה זרה - שֹעירים75.
ומפני שהחטאים אשר מקריבים בגללם אָשָם פחוּתים מן החטאים שמקריבים בגללם חַטָּאת, קורבן אָשָם היה איל76 או כבשֹ77 מן הצֹאן. מינו ומִגדרו78 הובדל להיות זָכָר מן הצאן. הלא תבין: מכיוון שהעוֹלָה25 כליל לאֵל, הובחן המִגדר שלה ואין היא אלא זָכָר79.
בהתאם לאותה מטרה הוחסרו הטיוב וריח הניחוח ממנחת חוטא80 ומנחת שֹוטה81, מפני שאף היא חשודת חטא, ונאסר להקריבן בשמן ולבונה. הטיוב הזה הושמט מהן, כי המביא אותן אינו טוב ומעשׂיו אינם נאים. לכן מניעים אותו, כביכול, לחזור בתשובה, ואומרים לו: "בגלל רוע מעשׂיך קורבנך במצב נחות ביותר"82. השֹוטָה אשר המעשׂה שלה מגונה יותר מן (המעשׂה של) השוגג, קורבנה פחוּת בחומר שלו, שהוא קמח שֹעורים83. פרטים אלה הומשכו בעקביות ומשמעותם מופלאה84.
החכמים ציינו שהטעם להיות הקורבן ביום השמיני של מִלואים85 עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט', 2) הוא לכפר על מעשֹה העגל86, וכן חטאתו של יום הכִּפורים פר בן בקר לחטאת (שם, ט"ז, 3) באה לכפר על מעשֹה העגל. בהתאם לעניין זה שציינוהו, נראה לי שהטעם להיות החַטָּאוֹת כּולן, ליחיד ולציבור, שֹעירים - כוונתי לשֹעירי הרגלים87 ושֹעירי ראשי חודשים88 ושֹעירי יום הכִּפורים89 ושֹעירי עבודה זרה90 - הוא שרוב עבירתם באותם ימים היה שהקריבו לשֹעירים, כמו שהבהיר הכתוב: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשֹעירִם אשר הם זֹנים אחריהם (ויקרא י"ז, 7).
ואילו החכמים ז"ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד בשֹעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישֹראל היתה בשֹעיר עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: וישחטו שֹעיר עִזים [ויטבלו את הכֻּתֹנת בדם. וישַלחו את כתֹנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר-נא הכתֹנת בנך היא אם-לא] (בראשית ל"ז, 31-32)91. אל יהיה טעם זה קל בעיניך, מפני שתכלית כל המעשׂים האלה שישתרש בנפש כל עבריין שהוא צריך להיזכר בעוונו ולזכור אותו תמיד, כמו שאמר: וְחַטָּאתִי נגדי תמיד (תהלים נ"א, 5), ושמוטל עליו לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, במצוָה שתהיה ממין אותה עבירה. מתכוון אני בזאת שאם העבירה היתה בממון, יוציא ממונו במצוָה. ואם היתה העבירה בהנאות גופו, יְיַגֵּעַ את גופו וִיעַנֶּה אותו במצוָה בצום וּבְעֵרוּת בלילה92. ואם היתה העבירה במידה ממידות המוסר, ינגוד אותה בהֶפְכָּהּ של אותה מידה, כמו שהבהרנו בהלכות דעות ובמקומות אחרים93. ואם היתה העבירה עיונית, כלומר שהאמין בדעה לא נכונה מפאת רפיונו והתרשלותו מלחקור ולהתבודד כדי לעיין, ינגוד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב על דבר מענייני העולם הזה, זולתי על מושׂכל בלבד ובדיקה מדוקדקת מה ראוי לו להאמין, כְּמָה שאמר: וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי, וַתִּשַּק יָדִי לְפִי (איוב ל"א, 27)94. זאת דוגמה להימנעות ולאי-נקיטת-עמדה במקרה של ספק, כפי שהבהרנו בחלק הראשון של ספר זה95. כך, כמו שאתה רואה, נעשׂה באהרון. כאשר נכשל במעשֹה העגל היה קורבנו - הוא וכל מי מצאצאיו שמילא את מקומו - פר ועגל. וכאשר העבירה היתה בשֹעיר עזים, היתה המצוָה בשֹעיר עזים. כאשר עניינים אלה משתרשים בנפש הם בלי ספק מחייבים שיראה האדם את העבירה כחמוּרה וייזהר ממנה, כדי שלא ייכשל בה ויזדקק לכפרה ממושכת וקשה. ויש שאין מחילה גמורה. לכן ייזהר מן העבירה מתחילה ויתרחק ממנה. זאת תועלת ברורה מאוד. הבן אפוא גם נושׂא זה.
ראיתי לנכון להסב את תשׂומת-לבך אל דבר מופלא84 מאוד, אף שלכאורה אין הוא ממטרת הספר. והוא שדווקא על שֹעיר חטאת ראש חודש אמר: חטאת לה' (במדבר כ"ח, 15), מה שלא אמר על שֹעירי הרגלים כולם ולא על החטאות האחרות. לדעתי הטעם לזאת ברור מאוד. כי קורבנות אלה שהציבור מקריבים במועדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם (הקריבו) שֹעיר עזים לחטאת (ויקרא ט', 3)96 והיה נאכל. ואילו העולות היו כולן נשׂרפות. לכן נאמר עליהן במפורש אִשֶּה לה' (ויקרא כ"ג, 8, 25, 36)97. ואין לומר חטאת לה' ולא שלמים לה', כי הם נאכלים. אפילו על החטאות הנשׂרפות לא מותר לומר אִשֶּה לה' מהטעם שאבהיר בפרק זה98. לכן אין להעלות על הדעת99 שיֵאָמֵר על שֹעירים: חטאת לה', מפני שהם נאכלים ולא נשׂרפים כליל. אבל מכיוון שחשש100 שידמו ששֹעיר ראש חודש הוא קורבן לירח כמו שהמצרים הקדמונים2 היו עושׂים, שהיו מקריבים לירח בראשי החודשים, הוא הבהיר לגביו שהוא על-פי מִּצְוַת האל ואינו לירח. ולא חשש100 כזאת באשר לשֹעירי הרגלים ואחרים, היות שאותם ימים אינם ראשי חודשים, ואין להם סימן טבעי המבחין אותם, אלא התורה חייבה אותם בקביעה101. ואילו ראשי החודשים שעל-פי הירח אינם בקביעת101 התורה. האומות היו מקריבים בהם לירח כשם שהיו מקריבים לשמש בשעת זריחתו ובשעה שהיה נמצא במעלות מסוימות102, כמו שהתפרסם באותם ספרים103. לכן נקבע לשֹעיר זה ביטוי חריג, ונאמר עליו לה' להסיר אותם דמיונות-שווא הדבקים באותם לבבות החולים בחולי מושרש104. דע אפוא גם את הדבר המופלא הזה.
דע שכּל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כגון חטאת הֶעְלֵם105 וכיוצא בה, נשׂרפת כולה מחוץ למחנה (ויקרא ד', 12, 21)106, לא על המזבח, מפני שאין נשׂרפת על המזבח אלא העולה ומה שדומה לה. לכן הוא קרוי מזבח העֹלה (שמות ל', 28), מפני שריח שׂריפת העולה הוא ריח ניחוח, וכן כל אזכרה107 היא ריח ניחוח. כן הוא בלי ספק מפני שהוא כדי להסיר דעות של עבודה זרה, כמו שהסברנו108. שׂריפת החטאות האלה כוונתה שעקבות העוון הזה נמחו והוא נעדר כמו שנעדרת גופתה הנשׂרפת, ולא נשארים מאותו מעשׂה עקבות כשם שלא נשארו מחטאת זאת עקבות שלא כָלוּ בשׂריפה. ריח שׂריפתה אינו ריח ניחוח לה', אלא הֶפְכּוֹ, כלומר, הוא עשן מאוס ושׂנוא. לכן היא נשׂרפת מחוץ למחנה. הלא תבין מה נאמר על מנחת שֹוטה81: מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן (במדבר ה', 15). אין היא דבר רצוי.
ומכיוון ששֹעיר המשתלח109 בא לכפר על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר110, והוא כביכול נושׂא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשׂריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה (ויקרא ט"ז, 22), כלומר, גזורה (מן)111 היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשׂים האלה מְשָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר, שנקיים אנו מכּל מעשׂינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה112.
באשר להקרבת היין, נבוך אני עד עכשיו כיצד ציווה להקריבו בעוד שעובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו. לא עלה בדעתי טעם לזאת. מישהו אחר113 נימק זאת ואמר: הטוב ביותר לתאווה, שמקורה בכבד - הבשׂר, והטוב ביותר לכוח החיוני, שמקורו בלב - היין. כמו כן הכוח אשר מקורו במוח, והוא הנפשי, מתענג על מנגינות בְּכֵלִים. לכן מתקרב כל כוח אל האל בדבר האהוב עליו ביותר. על כן הקורבן הוא בשׂר, יין ונגינה, כלומר השיר114.
תועלתה של העלייה-לרגל115 טעמה ידוע, בגלל התחדשות התורה הנובעת מאותה התכנסות כתוצאה מן ההיפעלוּת והאחווה שבין האנשים. ובמיוחד מִצְוַת הַקְהֵל116, שטעמה ברור: למען ישמעו [ולמען ילמדו וְיָרְאוּ את ה' אלהיכם ושמרו לעשֹות את כל דברי התורה הזאת] (דברים ל"א, 12). דמי מעשֹר שני היו להוצאה שם117, כמו שהבהרנו118. וכן נטע רבעי119 ומעשֹר בהמה120. שם יהיו אפוא בשׂר המעשֹר ויינות נטע רבעי ומעות מעשֹר שני. כך ירבו המזונות שם, ולא מותר למכור דבר מזה ולא לאַחֵר אותו מזמן אחד למשנהו, אלא כמו שאמר: שנה בשנה וגו'121. לכן בהכרח יתנו מזה צדקה. ואכן הוא הדגיש את הצדקה בחגים ואמר: ושֹמחת בחגך, אתה ובנך ובתך [ועבדך ואמתך והלוי] והגר והיתום והאלמנה (שם, ט"ז, 14). סיימנו את כל מצוות הקבוצה הזאת ורבים מפרטיהן.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב