החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"ז
המצוות הכלולות בקבוצה השתים-עשׂרה הן אלה שמנינו בספר טהרה1. אף-על-פי שכבר הזכרנו את תועלתן בצורה כוללת2, נוסיף ונבהיר זאת ונציין את טעמיה של קבוצה זאת כראוי. אחרי-כן אציין את טעמיהן של אותן מצוות מתוכה שטעמן ברור לי3.
אומַר אפוא שתורת האל הזאת, שמשה רבנו נצטווה בה ולכן יוחסה אליו, באה רק להקל את עבודות הפולחן ואת המטלות. כל אלה מתוכן שאתה עשׂוי לדמות שיש בהן קושי או מטלה כבדה - מכיוון שאינך יודע את המנהגים ושיטות הפולחן שנמצאו בימים ההם, ראוי לך להשוות בין שׂריפת אדם את ילדו לשם פולחן לבין שׂריפת גוזל של יונה. לשון התורה הוא: כי גם את בניהם ואת בנֹתיהם ישֹרפו באש לאלהיהם (דברים י"ב, 31)4. זאת היתה עבודתם לאלוהיהם ואילו עבודתנו במעֵין זה לשׂרוף גוזל של יונה או אף מלוא הכף סולת. מנקודת-ראות זאת היתה התוכחה לאומתנו בשעה שמרדה ונאמר לה: עמי, מה עשֹיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי (מיכה ו', 3). באותה משמעות נאמר גם: הֲמִדְבַּר הייתי לישֹראל, אם ארץ מאפליה? מדוע אמרו עמי רדנו [לוא נבוא עוד אליך]? (ירמיה ב', 31)5, כלומר, איזו מטלה קשה היתה להם בתורה הזאת עד כדי שפרקו את עוּלָהּ. הוא יתעלה קרא לנו ואמר: מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל כי רחקו מעלי [וילכו אחרי ההבל ויהבלו]? (שם, שם, 5). מטרתם של כל הכתובים האלה אחת. זאת היא אפוא הקדמה גדולה. אַל לה לסור מדעתך6!
לאחר זאת אומַר: כבר הסברנו7 שכּל הכוונה במקדש שתיווצר היפעלות בלב הפונה אליו ושיפחד ויירא, כמו שאמר: ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט, 30)8. וכל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך - פוחת (הרושם) שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות שהיתה נוצרת ב(אדם). החכמים ז"ל הסבו את תשׂומת-הלב לעניין זה ואמרו שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת והסמיכו זאת על דברו הֹקַר רגלך מבית רעך פן ישֹבעך ושֹנאך (משלי כ"ה, 17)9. ומכיוון שזאת היתה הכוונה, אסר יתעלה על הטמאים להיכנס למקדש10 על אף ריבוי מיני הַטֻּמְאוֹת עד כדי שלא תמצא אדם טהור אלא לעתים רחוקות. שהרי אם ניצל אדם מלגעת בנבֵלה11 לא יינצל מלגעת באחד משמונה שרצים12 המרבים ליפול בבתים ובמאכלים ובמשקאות, והאדם מרבה להיכשל בהם. ואם הוא ניצל מזה, אין הוא ניצל מלגעת בנִדָּה13 או בזָבָה14 או בזָב15 או במצורע16 או במשכבן17. ואם ניצל מזה אינו ניצל משכיבת אשתו18 או מקֶרִי19. אף אם הִטָּהֵר מן הַטֻּמְאוֹת האלה אין הוא רשאי להיכנס למקדש עד אשר יעריב שמשו20. ולא ניתן21 להיכנס למקדש בלילה, כמו שהובהר במידות ותמיד22. ובאותו לילה הוא עשׂוי לרוב לבוא על אשה או שיארע לו אחד מגורמי הטומאה. ואזי הוא ישכים בבוקר (טמא) כביום אתמול. כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא יתדפקו על שעריו בכל עת. יודע אתה את לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל23. במעשׂים אלה תתמיד הַיִּרְאָה ותיווצר ההיפעלות המביאה לשפלות-הברך המבוקשת24. ככל שהטומאה מצויה יותר ההיטהרות ממנה קשה יותר ומאוחרת יותר. הימצאות עם מתים - במיוחד קרובים ושכנים - תחת גג אחד25 מצויה יותר מכּל טומאה (אחרת). ואין מיטהרים ממנה אלא באפר הפרה26 שנדירה מציאותו27, ולאחר שבעה ימים28.
הזיבוּת29 והנִדּוּת13 מצויות יותר מאשר מגע טמא. לכן צריכים אלה30 שבעת ימים (כדי להיטהר)31, והמתקרב אליהם - יום אחד. ההיטהרות של זב15 וזבה14 ויולדת32 לא תשלם אלא בקורבן33, מפני שהם קורים פחות מהנִדּוּת.
כל אלה, כוונתי לנִדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבֵלה ושרץ ושכבת זרע, הם גם דברים הנחשבים למלוכלכים. לכן הושׂגו בדינים אלה תכליות רבות. אחת מהן התרחקות מן הלכלוכים, השנייה שמירת המקדש, השלישית התחשבות ב(מה שהיה) מפורסם ומקובל, כי היה מן המטלות הקשות של הצאביה34 באשר לטומאה מה שעתיד אתה לשמוע עכשיו, ורביעית הקלת הקושי הזה35 ושעניין הטומאה והטהרה לא יעכב את האדם משום עיסוק מעיסוקיו36, מפני שעניין זה של טומאה וטהרה אינו קשור אלא בקודש וקדשים ותוּ לא: בכל קֹדש לא תגע ואל המקדש לא תבֹא (ויקרא י"ב, 4). מחוץ לזאת אין בו עוון אם יישאר טמא ככל שירצה ויאכל חולין37 טמאין כרצונו.
מנהג מפורסם של הצאביה עד זמננו זה בארצות המזרח, כוונתי לשארית הזורואסטרים38, שהנִדה תהיה בבית לבדה, המקומות שהיא דורכת עליהם נשׂרפים, מי שמדבר אליה נטמא, ואף אם נושבת רוח על הנידה ועל איש טהור הוא נטמא39. ראה אפוא מה רב ההבדל בין זה לבין דברנו: כל מלאכות שאשה עושֹה לבעלה, נִדה עושֹה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו'40! ולא נאסרת אלא ביאתה כל ימי לכלוכה וטינופה. מנהג מפורסם שלהם עד זמננו זה שכּל הפורש מן הגוף, כגון שׂערות, ציפורניים, או דם - טמא41. לכן כל סַפָּר טמא, לדעתם, מפני שהוא נוגע בדם42 ובשׂער; וכל המתגלח טובל במי מעיין. מטלות כגון אלה רבות אצלם מאוד. ואילו אנחנו איננו טוענים (שיש) טומאה וטהרה אלא (ביחס) לקודש ומקדש.
דברו יתעלה: והתקדִשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני (ויקרא י"א, 44) אינו במשמעות טומאה וטהרה כלל. לשון ספרא: זו קדושת מצוות43. כן אמרו על דברו: קדֹשים תהיו (שם, י"ט, 2): זו קדושת מצוות44. לכן גם העבירה על המצוות קרויה טומאה. הוא אמר על אודות אבות המצוות ושורשיהן45 - אשר הם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים46 - (שהן בבחינת טומאה). על עבודה זרה אמר: כי מזרעו נתן למֹּלֶך למען טַמֵּא את מקדשי (שם, כ', 3). על גילוי עריות: אל תִּטַּמְּאוּ בכל אלה [כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם] (שם, י"ח, 24). ועל שפיכות דמים אמר: ולא תטמאו את הארץ וגו'47.
התברר אפוא שטומאה נאמרת בשיתוף48 על שלושה עניינים. היא נאמרת (1) על העבירה והַמְרוֹת הצַו במעשה או בדֵעה, (2) על הלכלוכים והטינופים: טֻמאתה בשוליה (איכה א', 9), (3) על אלה העניינים המדומים, כלומר, נגיעה בזה, או נשׂיאת זה, או היות תחת גג אחד עם זה. על מין אחרון זה אנו אומרים: אין דברי תורה מקבלין טומאה49. וכן קדושה נאמרת בשיתוף על שלושה עניינים לעומת שלושה עניינים אלה. ומפני שאי-אפשר להיטהר מטומאת מת אלא לאחר שבעה ימים, וזאת כשנמצא אפר פרה, ויש צורך שהכהנים ייכנסו תמיד אל המקדש להקריב, נאסר על כל כהן להיטמא טומאת מת במיוחד, אלא מתוך צורך גדול, שקשה לטבע להימנע ממגע בהורים, בבנים ובאחים50. ובגלל הצורך הגדול שכהן גדול יהיה תמיד במקדש, שנאמר: והיה על מצחו תמיד (שמות כ"ח, 38)51, נאסרה עליו הטומאה למת לגמרי, אפילו לאותם קרובים52. הלא תבין כיצד אין איסור זה כולל את הנשים. (נאמר:) בני אהרֹן (ויקרא כ"א, 1) ולא בנות אהרון53, מכיוון שאין זקוקים לנשים בהקרבה.
מפני שאי-אפשר שלא יסיח אדם דעתו וייכנס אל המקדש טמא, או יאכל קדשים כשהוא טמא - ויש שיעשׂה זאת כשהוא מזיד, כמו שרוב הרשעים עוברים עבירות חמורות כשהם מזידים - ציווה על קורבנות שיכפרו54 על טומאת מקדש וקדשיו55. חלק מהם לזדון וחלק מהם לשגגה למיניה, והם שֹעירי הרגלים ושֹעירי ראשי חודשים ושֹעיר המשתלח, כמו שהובהר במקומו56, כדי שלא יחשוב המזיד שהוא לא עבר עבירה חמורה כאשר טִמֵּא מקדש ה'57, אלא יֵדַע שנתכפר לו בשֹעיר. הוא אמר: [וְהִזַּרְתֶּם את בני ישֹראל מטֻמאתם] ולא ימֻתו בטֻמאתם [בטמאם את משכני אשר בתוכם] (ויקרא ט"ו, 31), ואמר: ונשֹא אהרֹן את עֲוֹן הקֳדשים [אשר יקדישו בני ישֹראל...] (שמות כ"ח, 38)58. עניין זה חוזר הרבה.
את עניין טומאת צרעת כבר ביארנו59. גם החכמים ז"ל הבהירוהו. הם הודיעונו אותו ושהעיקרון שנקבע לגביה הוא שהיא עונש על לשון הרע60, ושהשינוי הזה מתחיל בכתלים61, ואם הוא שב בתשובה, הרי לכך היתה הכוונה. ואם הוא מתמיד במריו, עובר השינוי הזה אל מיטתו ורהיטי ביתו62. אם הוא ממשיך להמרות, עובר (הנגע) אל בגדיו63, ואחרי-כן אל גופו64. זה הוא נס אשר הונצח באומה כמו מי שֹוטה65. התועלת שבאמונה זאת ברורה. יתר על כן, הצרעת מידבקת ובני-אדם כולם סולדים ממנה. הדבר הזה כמעט בטבעם. מה שמיטהרים ממנה בעץ ארז ואזוב וּשְנִי תולעת ושתי ציפורים66 - לזאת הובאו טעמים במדרשות67, אך אינם מתאימים למטרתנו. עד הזמן הזה איני יודע טעם לדבר מזה, ולא מה הטעם לעץ ארז ואזוב ושנִי תולעת (במדבר י"ט, 6) בפרה אדומה, וכן אגֻדת אזוב (שמות י"ב, 22) שמזים בה את דם (קורבן) הפסח. לא מצאתי דבר שאסתמך עליו בייחוד מינים אלה68.
הטעם מדוע פרה אדומה26 קרויה חטאת הוא שבהּ תשלם טהרתו של מי שנטמא למת, והוא ייכנס אל המקדש אחרי-כן. פירושו של דבר שמאז נטמא למת היו נאסרים עליו הכניסה אל המקדש ואכילת קדשים לעולם לולא הפרה הזאת, אשר נשׂאה את החטא הזה כמו הציץ69 הַמְּרַצֶּה על הטומאה70, וכמו השֹעירים הנשֹרפים. לכן העוסק בפרה ובשֹעירים הנשֹרפים נעשׂה מְטַמֵּא בגדים71 כמו השֹעיר המשתלח72 שמאמינים שהוא מטמא את הנוגע בו בשל גודל החטאים שהוא נושׂא.
הנה הבאנו טעמים למה שידענו לתת לו טעמים מן (מצוות) הקבוצה הזאת על-פי מה שנראה לנו.


המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב