החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"ח
המצוות הכלולות בקבוצה השלוש-עשׂרה הן אשר מנינו בהלכות מאכלות אסורות1, בהלכות שחיטה2 ובהלכות נדרים ונזירות3. כבר הבהרנו בספר זה4 ובפירוש לאבות5 את התועלת שבקבוצה זאת בדברים ממצים, בלשון צחה וברורה מאוד. אנו נוסיף על זאת הבהרה בכך שנתחקה אחר המצוות המנויות שם אחת לאחת.
אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה6. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר7 והחֵלֶב8. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה9, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים10 עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי11. כן חלבי הבטן משׂביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישׂרפו. הדם והנבֵלה12 אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטרֵפה12 תחילת נבֵלה היא13.
דע שהסימנים האלה, כלומר העלאת גרה ופרסות שסועות בבהמות14, והסנפירים והקשׂקשׂים בדגים15, אין מציאותם סיבת ההיתר, ולא הֶעְדֵּרם סיבת האיסור. אין זה אלא סימן שבו מכירים את המין המשובח מהמין המגונה. הטעם של (האיסור לאכול את) גִּיד הַנָּשֶה מפורש בכתוב16. הטעם ל(איסור אכילת) אבר מן החי17 הוא ש(אכילתו) מקנה אכזריות. כך היו עושׂים אז מלכי הגויים18, וכן היו עושׂים לעבודה זרה, היו חותכים מהבהמה איבר מסוים ואוכלים אותו19.
אשר לאיסור בשֹר בחלב20, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעינַי שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשֹר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו21 במקום בו הזכיר את מִצְוַת העלייה-לרגל: שלֹש פעמים בשנה [יֵרָאֶה כל זכוּרך אל פני האדֹן ה'] (שמות כ"ג, 1722). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך (שם, שם, 19; ל"ד, 26) אל תבשל שָם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעינַי לאיסורו23, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה שקראתי24.
הציווי לשחוט25 בעלי-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשׂר בעלי-חיים, והבשׂר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו26. דבר זה לא נעלם משום רופא27. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור28 אותו או לחתוך ממנו איבר כמו שהבהרנו29.
כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד30 בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלָד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכּן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם. דין זה מיוחד לשור ושֹה31, מפני שהם המותרים לנו באכילה מבין בהמות הבית, ושמקובל לאוכלם לרוב, ובהם מכירה האם מי הוָלָד.
זה גם הטעם לשילוח הקן32, מפני שברוב המקרים הביצים שנדגרו והגוזלים הצריכים לאם אינם ראויים לאכילה, וכאשר משחררים את האם והיא בורחת לבדה, אין היא מצטערת לראות את הגוזלים נלקחים. וברוב המקרים זה עשׂוי להביא לעזיבת הכול33, שהרי לרוב אין הנלקח ראוי לאכילה. ואם התורה מתחשבת בייסורים נפשיים אלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה בפרטי מין האדם בכללותו34 ואל תטען נגדי בדבריהם (של החכמים) ז"ל: האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" [...משתקין אותו]35, מפני שזאת אחת משתי הדעות אשר הזכרנו, כלומר, דעתם של הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא36, ואילו אנו הולכים בעקבות הדעה השנייה37.
כבר עוררנו את תשׂומת-הלב לכך שהתורה מבהירה את הטעם לכיסוי הדם38, ושהוא מיוחד לחיה טהורה ועוף טהור39.
עם איסור המאכלות האסורים נצטווינו גם על נדרי אִסָּר40, וזה שכאשר אומר אדם: "הלחם הזה, או הבשׂר הזה, אסור עלַי", נאסר עליו לאכול אותו. כל זאת לשם חינוך להשׂגת ההסתפקות במועט ובלימת תאוות האכילה והשתייה. (חז"ל) אמרו: נדרים סייג לפרישות41. ומכיוון שנשים ממהרות לכעוס, מפני שהן מתרגשות בקלות ונפשותיהן חלשות42, ואילו קיום שבועותיהן היה תלוי בהן, היה זה מביא תלאות קשות לבית, פירוד ושיבוש הסדר, שכּן היה אז מין זה של מאכלים מותר לבעל ואסור לאשה, ואחר אסור לבת ומותר לאם. לכן נמסר הדבר לידי בעל הבית בכל הנוגע לו43. הלא תבין שמי ששולטת בעצמה ואינה כפופה לבעל בית המנהיג אותה דינה כדין הגברים באשר לנדרים. כוונתי למי שאין לה בעל ולא אב, או מי שהגיעה לפרקה, כלומר, בוגרת44.
טעמה של הנזירות45 ברור מאוד. היא באה להפריש משתיית היין, אשר כילה את הראשונים ואת האחרונים. רבים ועצומים כל הרוגיו46. וגם אלה ביין שגו [וּבַשֵּכָר תעו, כהן ונביא שגו בַשֵּכָר, נבלעו מן היין, תעו מן השֵּכָר, שגו ברואה, פקו פליליה] (ישעיה כ"ח, 7). לכן בא מדין הנזירות, כמו שאתה רואה, האיסור (לטעום) מִכֹּל אשר יֵצֵא מגפן היין (שופטים י"ג, 14)47 לשם הרחקה יתרה כדי שהאנשים יסתפקו במה שהכרחי מן היין. כי מי שמתנזר ממנו נקרא קדוש (במדבר ו', 5), ודרגתו בקדושה הושוותה לדרגת כהן גדול, עד שלא יִטַּמָא אפילו לאביו ולאמו (במדבר ו', 7) כמוהו. כל הכבוד הזה להיותו פורש מן השתייה48.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב