החלק השלישי
 
החלק השלישי - פרק מ"ט
המצוות הכלולות בקבוצה הארבע-עשׂרה הן אשר מנינו בספר נשים1, ובהלכות איסורי ביאה2. כלאי בהמה3 ומצוַת מילה4 אף הם בקבוצה זאת. כבר הודענו את תכליתה של קבוצה זאת5. כעת אתחיל להבהיר את פרטיה, ואומַר שידוע שאדם זקוק לידידים כל חייו. אריסטו הסביר זאת בתשיעי מספר המידות6. בהיותו בריא ומאושר הוא מתענג על חברתם; במצוקה הוא מבקש מפלט אצלם; ובהיותו זקן ותשוש בגופו הוא נעזר בהם. עניין זה מצוי ורב יותר אצל ילדים. וכן בקרב קרובים. האחווה, האהבה ההדדית והעזרה ההדדית מגיעות לידי שלמות בקרב הקרובים בייחושׂ, באופן שבין בני שבט אחד המתייחשׂ על אב-קדמון אחד, אף אם הוא רחוק, יש בְּשֶל זאת אהבה וסיוע הדדיים וחמלה הדדית, שהם המטרה הגדולה ביותר של התורה7.
בגלל עניין זה נאסרה הקדֵשה8, שיש בזאת שיבוש הייחושׂ, והנולד ממנה זר לאנשים. לא ידועה לו משפחה9, ואיש מבני משפחתו9 אינו מכיר אותו. וזה המצב הגרוע ביותר לו ולאביו.
טעם אחר חשוב לאיסור הקדֵשה הוא למנוע ריבוי תאוות המשגל והתמדתה, כי כאשר הקדֵשות שונות, גדלה התאווה, שהרי אין הליכתו של אדם אל אשה אחת שהורגל אליה מאז ומתמיד כהליכתו אל נשים חדשות לבקרים השונות זו מזו בצורתן ובמצביהן10.
יש באיסור הקדֵשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת הרעות. כי לו היתה הקדשה מותרת היו פונים אל אשה אחת גברים רבים בזמן אחד במקרה. ואז אין מנוס ממריבה, ולרוב יהרגו זה את זה, או יהרגו אותה כמקובל תמיד: ובית זונה יתגודדו (ירמיה ה', 7)11. למנוע רעות גדולות אלה ולהביא תועלת כללית והיא ידיעת הייחושׂים נאסרו הקדֵשה והקָּדֵש12. לא נמצא אופן להתיר את המשגל אלא בייחוד אשה ונשׂיאתה בפומבי, מפני שאילו היו מסתפקים בייחוד בלבד היו רוב האנשים מביאים קדֵשה אל ביתם לזמן-מה מתוך הסכמה ביניהם והוא היה אומר שזאת אשתו13. לכן עלינו לערוך ברית14 ומעשׂה מסוים אשר בו הוא מייחד אותה לעצמו והוא האֵרוּסִין, ושייתן פומבי לדבר, והוא הנִשֹוּאִין15: ויקח בֹּעַז עשֹרה אנשים16 [מזקני העיר, ויאמר שבו פה, וישבו] (רות ד', 2).
יש וזיווּגם אינו עולה יפה וענייני ביתם אינם מסתדרים. לכן הותרו הגירושין. אילו היו הגירושין תופסים באמירה בלבד17 או בשילוחהּ מביתו, היתה האשה תרה אחר היסח-דעת (של הבעל) ויוצאת, והיתה טוענת שנתגרשה. או, כאשר היה נואף עמה איש, היו טוענים היא והנואף שהיא כבר נתגרשה קודם-לכן. לכן נצטווינו שגירושין אינם בני-תוקף בלי כתב המעיד עליהם: וכתב לה ספר כריתֻת [ונתן בידהּ וְשִלְּחָהּ מביתו] (דברים כ"ד, 1)18.
ומפני שההאשמות בניאוף והחשדות המתייחסים אליו מרובים מאוד באשר לאשה, נצטווינו על דיני השֹוטה19. פרשה זאת מחייבת כל אשה נשׂואה לשמור את עצמה שמירה מרבית ולהיזהר תכלית הזהירות פן יחלה לב בעלה בגללה. מחשש אימת מי שֹוטה. מפני שאפילו היתה חפה מפשע ובטוחה בעצמה - רוב בני-אדם היו פודים עצמם בכל רכושם מן המעשׂה אשר ייעשה בה, יתרה מזאת, מעדיפים את המוות על אותה חרפה גדולה, חשׂיפת ראש האשה, פריעת שׂערה, קריעת בגדיה עד שייחשׂף החזה והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית-דין הגדול20. החשש מפני זה מונע פגעים גדולים המשבשים את סדריהם של כמה בתים21.
מכיוון שכּל נערה בתולה עשׂויה להינשׂא לכל מי שיזדמן, לא מוטל על מי שפיתה אותה אלא לשׂאתה לאשה, מפני שהוא ראוי לה. זה ללא ספק מרפא את מכתה יותר מאשר נישׂואין לאחר. ואם היא או אביה אינם רוצים זאת22, ישקול (המפתה) את המוהר. על האונֵס הוטל עונש נוסף: לא יוכל שלחהּ כל ימיו (דברים כ"ב, 29)23.
אשר לטעם הַיִּבּוּם24, כתוב שהיה מנהג קדום לפני מתן תורה25 שהתורה השאירה אותו בעינו26. הטעם לחליצה27 הוא שלפי מנהגי אותם ימים נחשבו המעשׂים האלה (המהווים את טכס החליצה) למגונים; שמא (האח) יסלוד מדברים מגונים אלה וייבם. זה ברור מתוך לשון התורה: ככה יֵעָשֹה לאיש [אשר לא יבנה את בית אחיו]. ונקרא שמו בישֹראל [בית חלוץ הנעל] (דברים כ"ה, 9-10).
מפרשת יהודה (בראשית ל"ח) ניתן ללמוד מידה מעולה ויושר בדינים. זאת מדברו: תִקח לה פן נהיה לבוז. הנה שלחתי הגדי הזה (שם, שם, 23). ההסבר לזאת הוא שמשגל קדֵשה (היה) לפני מתן תורה כמשגל איש את אשתו לאחר מתן תורה. כוונתי שזה (היה) מעשׂה מוּתר שלא (היה) בו גנאי כלל. ותשלום השׂכר המוסכם לקדֵשה (היה) אז כתשלום כתובת אשה28 לה בשעת הגירושין כיום. כלומר, זאת היא זכות מזכויות האשה המוטלת על האיש לשלם. דברו של יהודה: פן נהיה לבוז מלמדנו שחרפה לנו לשׂוחח על כל ענייני משגל, אפילו המותר, וראוי לשתוק על אודותם ולהסתירם, אפילו אם יגרום הדבר נזק ממוני, כמו שאתה רואה שיהודה עשׂה באומרו: "מוטב שאני אפסיד ושהיא תזכה במה שלקחה, משאגלה את החיפושׂ ברבים ונהיה לחרפה". זאת היא המידה המעולה שלמדנו מפרשה זאת. ואילו היושר שלמדנו הוא שהוא אמר שהוא נקי מלקפח אותה ושלא התעלל בה ולא גרע ממה שהסכים עמה עליו: הנה שלחתי הגדי הזה [וְאַתָּה לא מְצָאתָהּ] (שם). אין ספק שגדי זה היה טוב תכלית הטיב במינו. לכן הצביע עליו ואמר: הזה. זהו היושר שהם ירשו מיעקב ויצחק ואברהם שאין לשנות דיבור ואין להפר הבטחה ויש לשלם את המגיע בשלמות ועד תום, ושאין הבדל בין מה שאתה מקבל מממונו של הזולת בתור הלוואה או פיקדון, לבין מה שמגיע לו ממך באיזשהו אופן, בתור שׂכר או באופן אחר, ושמוהר כל אשה29 דינו כדין שׂכרו של כל שׂכיר, ואין הבדל בין כובש שֹכר שֹכיר30 למונע את המגיע לאשתו, ואין הבדל בין מי שעושק31 שׂכיר או גורם לנסיבות בהן יוציא אותו ללא שׂכר לנוהג כך באשתו שיוציא אותה בלי מוהר29.
התבונן-נא בגודל יושרם של חֻקִּים ומשפטים צדיקים (דברים ד', 8)32 אלה, כיצד דנו במוציא שם רע33. אין ספק שאשתו של איש רע זה אשר הוציא עליה שם רע לא מצאה חן בעיניו ושהוא מאס בה. אילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו, לא היתה מניעה שתמנע זאת. אבל אילו גירש, היה חייב לתת לה את המגיע לה. לכן שׂם לה עלילות דברים (שם, כ"ב, 14) כדי להיחלץ ממנה בלי קנס. לכן העליל עליה והשמיץ אותה בטופלו עליה דברים בלתי-אפשריים, כדי למנוע ממנה את המגיע לה ממנו, כלומר, חמִשים כסף (שם, שם, 29), כי זה הוא מֹהר הבתולות (שמות כ"ב, 16) המוגדר בתורה. לכן הוא יתעלה דן אותו שיקנסו אותו במאה כסף (דברים כ"ב, 19) מתוך יישׂום העיקרון אשר ירשיעון אלהים - ישלם שניִם לרעהו (שמות כ"ב, 8)34, וכדין עדים זוממין כמו שהבהרנו35. כן זה המוציא שם רע ביקש להפסידה את החמישים המגיעים ממנו ונקנס מאה. זה העונש על שמנע את המגיע לה ממנו וביקש לקחתו (לעצמו). העונש על שפגם בכבודה והוציא עליה דיבה שנאפה הוא שכבודו נפגם על-ידי הלקאה בשוט: וְיִסְּרוּ אֹתו (דברים כ"ב, 18). והעונש על שהעדיף את התאווה וביקש הנאה גרידא הוא שחויב (להחזיק) בה תמיד: לא יוכל לשלחהּ כל ימיו (שם, שם, 19). כי מה שהביא לכל מה שאירע הוא שמאס בה. כך תירפאנה המידות הרעות כאשר רופאן הוא הצו האלוהי. לא ייעלמו מעיניך דרכי הצדק בהיותן גלויות וברורות בכל דיני התורה הזאת כשמתבוננים היטב. התבונן כיצד הִשווה את דין המוציא שם רע, שביקש למנוע את המגיע ממנו, לדין הגנב34 שלקח את ממון זולתו, וקבע את דינו של עד זומם35 שביקש לגרום נזק, אף-על-פי שלא נגרם, כדין מי שהזיקו ועשקו, כלומר, גנב ומוציא שם רע. דין שלושתם תורה אחת ומשפט אחד (במדבר ט"ו, 16).
התפעל אפוא התפעלות רבה מחוכמת דיניו יתעלה כמו שאתה מתפעל מחוכמת יצירותיו. הוא אמר: הצור תמים פָּעֳלוֹ כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב, 4)36. הוא אומר שכשם שיצירותיו בתכלית השלמות, כן דיניו בתכלית היושר. אבל שׂכלינו אינם מסוגלים להשׂיג37 את שלמותו של כל מה שיצר ואת יושרו של מה שהוא דן. כשם שאנו משׂיגים37 חלק מנפלאות יצירותיו באיברי בעלי-החיים ובתנועות הגלגלים38, כן אנו משׂיגים37 את יושרם של חלק מדיניו. הנסתר מפנינו בשני התחומים39 גם יחד מרובה בהרבה מאוד מן הגלוי. אך נחזור אל מטרת הפרק.
איסור העריות40 כל עניינו למעט במשגל, לשׂנוא אותו ושלא יבקש ממנו אלא מעט מזעיר41. איסור זָכָר42 ובהמה43 ברור מאוד. אם שׂנוא לבוא בדרך הטבע אלא לצורך, על אחת כמה וכמה שלא בדרך הטבע ולבקש רק הנאה. לכל העריות44 מקרב הנשים משותף עניין אחד, והוא שברוב רובם של המקרים כל אחת מהן מצויה תמיד עם האיש בביתו, מתאפשרת בקלות וקרובה להילקח, ואין גינוני רשמיות45 (נדרשים) כדי להביאה אליו. והדיין לא יוכל למצוא פסול באיש בגלל הימצאה של זו אתו. אילו היה דין הָעֶרְוָה44 כדין הַפְּנוּיָה, כלומר, שמותר לשׂאתהּ לאשה, והיא היתה אסורה עליו (רק) מבחינת שאינה אשתו, היו רוב האנשים נכשלים בזנות אִתן תמיד. ומכיוון שביאתן46 נאסרה לחלוטין והורתענו מזאת הרתעה חזקה ביותר, כלומר, במיתת בית-דין ובכָּרֵת47 ואין אפשרות לבוא על46 אלה, יש ביטחון שלא נתקרב אליהן והדעת מוסחת מהן. ברור מאוד שעניין זה של קלות (הגישה) מצוי בכל עֶרְוָה44. כי כאשר אדם נשׂוי לאשה, גלוי שלרוב אמהּ, סבתהּ, בתהּ, בת בתהּ ואחותהּ מצויות אצלו ברוב הזמנים, והבעל נתקל בהן תמיד בבואו, בצאתו ובעשׂיותיו. גם האשה פוגשת לעתים קרובות את אחי בעלהּ, את אביו ואת בנו. וברור שאדם מצוי לרוב עם אחיותיו, אחיות אמו, אחיות אביו ואשת דודו ומתחנך עמהן. וזה ברור ברוב המקרים. אלה הן כל העריות של שְאֵר בשֹר48. שׂים לבך אליהן.
זה אחד העניינים שבגללם נאסר שְאֵר בשֹר. העניין השני הוא, לדעתי, התחשבות בבושה. שכּן עזות-פנים גדולה מאוד היא שיקרה המעשׂה הזה בין השורש והענף, כלומר, ביאת האם או הבת49. לכן נאסר על השורש והענף שיבוא אחד מהם על השני. ואין הבדל אם יבוא השורש על הענף [או הענף על השורש]50, או שיצטרפו שורש וענף לבוא על אדם שלישי, כלומר, שייחשׂף במשגל לשורש ולענף51. לכן נאסר לשׂאת46 אשה ואִמָּהּ, לשׂאת46 את אשת האב52, או את אשת הבן, מפני שכּל אלה הם חשׂיפת עֶרְוַת אדם לְעֶרְוַת שורש וענף. האחים כמוהם כשורש וענף. ומכיוון שנאסרה האחות, נאסרו גם אחות אשתו ואשת אחיו, מפני שזאת הצטרפות שני אנשים שהם בבחינת שורש וענף בביאה על אדם שלישי. ומפני שחמור האיסור שיצטרפו האחים והם נחשבים כשורש וענף - יתר על כן, שני אחים53 הם כאיש אחד - נאסרה גם ביאת אחות האם, מפני שהיא במקום האם, ואחות האב, מפני שהיא במקום האב. וכשם שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב, כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות, על-פי אותו כלל ובשווה.
לאחי האב מותרת אשת בן אחיו54, בעוד שעל בן האח אסורה אשת אחי אביו. זה ברור על-פי העניין הראשון, מפני שבן האח מצוי לרוב בבית אחי אביו, והוא נתקל באשת דודו כמו שהוא נתקל באשת אחיו. ואילו הדוד אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו נתקל באשתו. הלא תבין שמכיוון שהאב נתקל באשת בנו כשם שהבן נתקל באשתו, האיסורים שווים ובמיתה אחת55.
האיסור לבוא על נִדָּה56 ועל אשת איש57 ברור מכדי שיבוקש לו טעם. ואתה יודע שנאסר עלינו להתענג על ערווה44 באיזו דרך שהיא ואפילו במבט מתוך כוונה ליהנות, כמו שהבהרנו בהלכות איסורי ביאה58. ושם59 הבהרנו שאסור על-פי תורתנו להרהר במשגל כלל ואין לגרום לקישוי בשום אופן. אם אירע לאדם קישוי שלא בכוונה, הוא חייב להסיח דעתו למחשבה אחרת ולשקול בדעתו דבר אחר עד שיפוג אותו קישוי. החכמים ז"ל אמרו בדברי מוּסר שלהם המביאים את המעולים לידי שלמות: בני, אם פגע בך מנוול זה, מָשְכֵהוּ לבית המדרש. אם ברזל הוא - נִמּוֹחַ, ואם אבן הוא - מתפוצץ, שנאמר: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי, כָּאֵש, נְאֻם ה', וּכְפַטִּיש יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ"ג, 29)60. הוא אומר לבנו, כדי ללמדו מוּסָר: אם אירע לך קישוי וכואב לְךָ, לֵך לבית המדרש, קְרא, התווכח, שְאַל וְהִשָּאֵל, ואותו כאב יפוג בלי ספק. התפעל מדברו: מנוול זה! ואיזה ניווּל! אין דברי מוסר אלה מפאת התורה בלבד. אלא הדבר כך גם בעיני הפילוסופים. כבר הבאתי לידיעתך61 את דברי אריסטו כלשונו. הוא אומר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". הוא מתכוון לחוש המישוש המביא להעדיף אכילה ומשגל. הוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על המידות62 ובספרו על הרטוריקה63.
בהתאם למידה מעולה זאת שחייבים ללכת לקראתה ולהציבה כמטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להביט אל בהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה64. לדעתי, זאת הסיבה לאיסור כלאי בהמה65, מפני שידוע שלרוב פרט ממין אחד לא יפנה לבוא על פרט ממין אחר, אלא אם יכפוהו ביד, כמו שאתה רואה הנבזים האלה המולידים פרדות עושׂים תמיד. לכן מאסה התורה שאדם מישׂראל ישפיל עצמו לעשׂות את המעשׂה הזה, בגלל הביזיון, החוצפה שיש בזה66 והעיסוק בדברים שהתורה מואסת שיזכירו אותם, קל וחומר שיבצעו אותם, אלא במקרים של הכרח. ואין הכרח להרכבה זאת.
נראה לי שהאיסור לצרף שני מינים גם בכל עבודה שהיא - כלומר, דברו לא תחרֹש בשור ובחמֹר יחדו (דברים כ"ב, 10)67 - בא להרחיק מהרכבת שני מינים, כי אם מצרפים אותם יש שירכב אחד על השני. ראיה לדבר, שדין זה כולל לא רק שור וחמור: אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, אלא שדיבר הכתוב בהוֹוֶה68.
כן, לדעתי, גם אחד הטעמים למילה69 למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה70. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות71. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק72. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש73. זאת, לדעתי, הסיבה החשובה ביותר למילה. ומי התחיל במעשׂה זה אם לא אברהם שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל על צניעותו על סמך דברו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית י"ב, 11)74.
יש במילה, לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאוד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת - אני מתכוון למאמיני ייחוד השם - סימן אחד גופני משותף להם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם בעוד הוא זר. מפני שהוא עשׂוי לעשׂות זאת כדי להפיק תועלת, או כדי להתנקש בחיי בני דת זאת75. את המעשׂה הזה76 לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד. גם ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית הקיימות בין עמים שלכולם סימן אחד, והוא בצורת ברית ואמנה77. כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין בַּיִחוּד78 (ככתוב): [והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם], להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז, 7). אף זה עניין חשוב כמו הראשון79 כטעם למילה, ואולי הוא יותר חשוב מן הראשון.
שלמות המצוָה הזאת והנצחתה מתגשמות בכך שהמילה נעשׂית בגיל הקטנות. בזאת יש שלוש חוכמות80. הראשונה - שאילו השאירו את הקטן עד שיגדל, אולי לא היה עושׂה. השנייה - שאין הוא כואב כמו שכואב גדול, בגלל רכּוּת עורו ובגלל חולשת דמיונו, כי גדול חושב לנורא וקשה את הדבר שהוא מדמה שיקרה, לפני שהוא קורה. השלישית - שהוריו של קטן מקילים בערכו בשעה שנולד81, כי עדיין לא השתרשה אצל הוריו הצורה הדמיונית המחייבת לאהוב אותו; מפני שאותה צורה דמיונית גוברת רק על-ידי מגע ישיר. היא גְדֵלָה עם גדילתו. אחרי-כן מתחילה אותה צורה דמיונית לפחות וגם להימחות. שכּן אין אהבת האב והאם את הנולד בשעה שהוא נולד כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש. לכן, אילו השאירו אותו שנתיים או שלוש, היה זה מחייב ביטול המילה בגלל חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בשעת לידתו צורה דמיונית זאת חלשה מאוד, ובמיוחד אצל האב שהוא המצוּוה בְּמִצְוָה זאת.
המילה היא בשמיני כי כל בעל-חיים חלש מאוד ולח ביותר בשעה שהוא נולד. כביכול הוא עדיין בבטן עד תום שבעה ימים. אז הוא נמנה בין מי שיש להם מגע ישיר עם האוויר. הלא רואה אתה שגם בבהמות הושׂם לב לעניין זה: [כן תעשֹה לשוֹרך, לצאנך:] שבעת ימים יהיה עם אמו; [ביום השמיני תִּתְּנוֹ לי] (שמות כ"ב, 29). לפני כן הוא, כביכול, נֵפֶל. כן הוא לגבי האדם. כעבור שבעה הוא נימול. הדבר הפך קבוע, ולא נתת דבריך לשיעורין82.
קבוצה זאת גם כוללת את האיסור להשחית את איברי המשגל של כל זָכָר מבעל-חיים83 מתוך יישׂום העיקרון של חֻקִּים ומשפטים צדיקים (דברים ד', 8)84, כלומר איזון כל הדברים. אין להפריז במשגל, כמו שציינו, אבל גם לא להשביתו לגמרי85. וכי לא ציווה ואמר: פרו ורבו (בראשית א', 28)? כן אותו איבר נחלש במילה, אבל אין לעקור אותו בכריתה. אלא יש להשאיר את הדבר הטבעי בטבעו ולהיזהר מן ההפרזה86.
נאסר על פצוע דכא87 וכרות שפכה (דברים כ"ג, 2)88 לשׂאת ישֹראלית89, מפני שאלה נישׂואין פסולים, נישׂואי שווא. זיווג זה גם ייהפך למכשול לה ולמבקש אותה. זה ברור מאוד.
כדי להרחיק מן העריות נאסר על ממזר90 לשׂאת בת ישֹראל91, כדי שיֵדעו הנואף והנואפת שאם הם עושׂים, הם פוגמים בצאצאיהם פגם שאין לו תקנה לעולם. וגם מכיוון שבן הניאוף נחשב תמיד שפל על-פי כל מנהג ובכל אומה, נחשב זרע ישֹראל נכבד מכדי שממזר זה יתערב בו.
בגלל כבוד הכהנים נאסר עליהם (לשׂאת) זונה וגרושה וחללה92. ועל הכהן הגדול, שהוא הנכבד שבכהנים, נאסרה אפילו אלמנה ואפילו בעולה93. הטעם לכל זאת ברור. ואם נאסר על ממזרים להתערב בקהל ה'94, על אחת כמה וכמה עבדים ושפחות95. הטעם לאיסור להתחתן בגויים כבר מופיע בלשון התורה: [פן-תכרֹת ברית ליושב הארץ...] ולקחת מבנֹתיו לבניך [וזנו בנֹתיו אחרי אלהיהן, והִזנו את בניך אחרי אלהיהן] (שמות ל"ד, 15-16)96.
* * *
רוב החוקים97 שטעמם נסתר באו להרחיק מעבודה זרה. פרטים אלה, שטעמם נסתר ממני ואיני יודע מה תועלתם, סיבתם שאין שֵמע אוזן דומה למראה עיניים. לכן המידה הידועה לי אישית מדרכי הצאביה98 ששמעתיה מן הספרים אינה כידיעת מי שראה את מעשׂיהם בעיניו, מה גם שדעות אלה נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטיהם של מעשׂים אלה ושמענו את פירוט הדעות ההן, היתה מתבררת לנו בחינת החוכמה בפרטי מעשׂי הקורבנות והטומאות ושאר דברים שטעמם אינו מצוי בידי. כי אין לי ספק שכּל זה אינו אלא כדי למחות את הדעות הלא-נכונות ההן מן הדעת99, וכדי לעקור את המעשׂים נטולי התועלת אשר כילו חיי אנוש בתֹהו והבל (ישעיה מ"ט, 4)100. הדעות ההן שיתקו את המחשבה האנושית מלחקור ולגבש101 מושׂכל או מעשׂה מועיל, כמו שהבהירו לנו נביאינו ואמרו: אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו102. וירמיה אמר: [אליך גויים יבֹאו מאפסי ארץ ויאמרו] אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל (ירמיה ט"ז, 19). התבונן אפוא כמה מידתו של קלקול זה, ואם הוא דבר שראוי להתאמץ להסירו, או לא. שהרי רוב המצוות, כמו שהבהרנו, אינן באות אלא להסיר אותן דעות ולהקל את המטלות הגדולות והכבדות, היגיעות והעמל שהללו קבעו לפולחנם. מכאן שכּל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך אין טעמו אלא לרפא מחלה מאותן מחלות שהיום, תודה לאל על זאת, אין אנו יודעים אותן עוד103. זה מה שמאמין בעל שלמות היודע את האמת שבדברו יתעלה: לא אמרתי לזרע יעקב תֹהו בַקְּשוּנִי (ישעיה מ"ה, 19).
הנה סיימתי אחת לאחת את המצוות הכלולות בקבוצות אלה והסבנו את תשׂומת-הלב אל טעמיהן. נותרו רק מצוות בודדות ופרטים מעטים שלא ציינתי את טעמם, אף שלאמיתו של דבר הבאנו טעמים גם לאלה בַּכוח הַקָּרוֹב104 למתבונן הנבון.

המרה לפורמט אינטרנט
Possible Worlds Ltd. "עולמות אפשריים בע"מ"

 

לדף ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב